יום הזיכרון
לרגל יום הזיכרון, רציתי לספר לכם על שלושה נושאים.
יום הזיכרון הוא יום מאד מיוחד בשבילי. זו הזדמנות יוצאת דופן להיזכר בכל אלה שחרפו נפשם למען ביטחון המדינה ולא זכו להיות איתנו היום. מבין חבריי הטובים לשירות הצבאי, היה בחור אחד משכמו ומעלה. אמוץ עדי מרמות מנשה. אמוץ נהרג בעת מילוי תפקידו כרב סמל פלוגתי של פלוגת הצמ"פ ז' בחטיבה 7 באביב 1991. אמוץ נהרג בתאונת דרכים קטלנית בדרכו מהבסיס הביתה.
אמוץ היה בחור למופת, שימש דוגמא חיובית לכל פקודיו, היה נערץ על מפקדיו וכל חייליו. הוא היה מצחיק ומלא שימחת חיים. תמיד ידע לצאת ממצבים מביכים באמצעות חוש ההומור המפותח בו ניחן. לצערי באותם ימים גורליים כאשר אירעה התאונה, הייתי עסוק בקורס קצינים בדרום הארץ ולאחר מכן ביתרת השירות ובהמשך חיי. כל העת קיננה בי התחושה על כי "נטשתי" חבר בקרב ועל כך שלא יצא לי לבקר את הוריו ומשפחתו ברמות מנשה. עד שיום בהיר אחד לאחר שעברתי את ההתקף הפסיכוטי במילואים, נכנסתי לאתר חבר'ה ונזכרתי שפעם שירת איתי בחור מקסים, גבוה ואהוב על הבריות. ההתקף גרם לי לחפש אחר חברים ישנים נושנים. בין היתר גמלה בליבי ההחלטה לבקר את הוריו של אמוץ. בעת ביקור אצלם, בסמוך ליום הזיכרון, גיליתי משפחה מקסימה. הם אמרו לי שלא נורא שלא הייתי בקשר איתם כל אותם שנים, אך לפחות סגרתי מעגל ובאתי לבקרם. קיבלו אותי בסבר פנים יפות ושמחו לקבל לידיהם מס' תמונות מהתקופה בה שירתנו כמפקדי טנקים ביחד. ומאז אני עולה לקברו לאזכרה השנתית ומשתדל בכך לתמוך במשפחתו ברגעים לא קלים.
ביום הזיכרון של שנת 1989, עת הייתי חייל בפלוגת הצמ"פ (מסלול) בחיל השריון, נבחרה הפלוגה בה שירתי, לקיים משמר כבוד בטקס יום הזיכרון המרכזי שבעיר הולדתי. היה זה כבוד גדול בשבילי. לא כל יום זוכה חייל לבקר ביום שכזה בו כל חבריו נפגשים באותו טקס מרכזי המתקיים בבית העלמין המרכזי בעיר מגוריו. חשתי גאווה עצומה על הזכות שנפלה בחלקי. הייתי לבוש במדים חדשים, נושא בגאווה את תג היחידה על כתפי, כומתה שחורה על ראשי ותחושת הגשמה עצמית ממלאת את חזי. אין כמו להיות בטקס כל כך חשוב במרכז העניינים כאשר עיניי כל נשואות בהערצה לחיילים המייצגים את מערכת הביטחון באותו טקס. לזכרם של כל מי שחרפו נפשם למען הגנה על המולדת וטמונים אך מטרים ספורים מאיתנו. מטחי הכבוד שנורו על ידנו גרמו למבקרים להחסיר פעימה מליבם. רעש כדורי החאק הנורים מפלח את האוויר המתוח והטעון הזה. ברגעים אלה חושבים על מי שבמותם ציוו לנו את החיים ובזכותם זכיתי להגיע ולעמוד באותו טקס מיוחד ולבצע את תפקידי. זה המעט שיכולתי לעשות על מנת להעלות על נס את פועלם והתחושות שליוו אותי באותו טקס לא ימושו מליבי משך כל חיי.
יום הזיכרון זו הזדמנות להזכיר את כל אותם נכי צה"ל שנתנו את נפשם, תרתי משמע, למען הביטחון והגנה על המולדת. אותם נכים שהיו רחוקים מהמוות רק כפסע. אותם נכים דוממים שהעולם לאחר הפגיעה שעברו השתנה מבלי הכר. אותם מתים מהלכים הסובלים לעיתים מתופעות לוואי ולעיתים כלל לא ניתן להבחין בכך שמשהו לא בסדר איתם. אותם פגועי נפש נכי צה"ל, בדרך כלל נחבאים אל הכלים, סובלים מסטיגמות איומות, לא ממהרים לצאת מאחורי הקלעים, ממעטים לספר לאנשים על נכותם. ולעיתים אף מתביישים בעצם היותם נכים. הלילות שלהם הם לא לילות, חלומות וסיוטים פוקדים אותם גם אם הצליחו להירדם. היחס אותו מקבלים מאגף השיקום, מבזה ומשפיל. בועדות הם נקראים לחזור ולספר על מה שאירע להם מלווים בשאלות משפילות ובחוסר אמון בוטה ומופגן. אין להם דרך להוכיח את מה שעובר עליהם למעט מה שהם מספרים. הנכות לא כל כך ניכרת על גופם חוץ מאותו מבט ריק המאפיין את רובם. אותם נכים מתביישים להודות שמשהו לא בסדר, החדירה לפרטים אינטימיים בחייהם גורמת להם סבל נוסף ובל ישוער. היחס המפלה מצד האגף, גלוי ומופעל במופגן. אותם קטועי נפש כמעט ולא יכולים להגן על כבודם כאשר הם דורשים עזרה מהרשויות, אותן רשויות ששלחו אותם לקרב וקיבלו אותם בחזרה כשבר כלי. כנראה שהגיע הזמן לתת לאותם פגועי נפש נכי צה"ל את היחס המגיע להם, בלי להתייחס אליהם כחשודים בהתחזות. את הכבוד המגיע להם ועל כך שעל לא עוול בכפם הגיעו למצב שהגיעו בעת מילוי תפקידם.
