תובנה

בלילה ההוא היא שכבה על מיטתה, על הבטן, שערה הפרוע ריצד לכל עבר ועיניה פקוחות למחצה.

היא דמעה, דמעות קטנות ונוצצות כמו פנינה על צדפה בים סוער הרטיבו את העיניים הכהות, אלה לא היו דמעות כאב וייסורים, דמעות מהסוג שכבר התרגלה אליהן, שכבר שיעממו אותה.

כן, הצער משעמם, כך החליטה בבת אחת באותו הלילה. מאסתי במירורים על דברים שלא השגתי, על חלומות שלא צירפתי אל אמתחתי הדלה, מאסתי לבכות על אנשים ללא שם, ללא מהות, שקפצו ממקום למקום ולא נשארו אף לרגע קט. מאסתי לחיות את החיי שוב, כאילו הכול קרה פעם ראשונה והניסיון לא חלחל אל העצמות, לדעת מה יקרה הפעם ולאן הגורל יכוון אותי בכל התמודדות חדשה.

מעתה אהיה מופתעת.

לאחר שסיימה לדבר, להתהלך סחור, סחור עם אהובה ששכב לידה, במהותו אפף אותה, בנשימותיו. היא ידעה שהפעם יש תכלית, ישנה מטרה.

והיא חשבה, גם אם הסיפור הזה לא יישאר לשנים ארוכות, יתערטל מסביב לה ובתוכה, הוא יהיה.

הוא קיים. נוכח, נשאר, לא זע, לא נע.

שלה.