חזרה ליצירות
סיפורים

אחד נפל והתפוצץ

תובל | (20/08/2009 12:49) | 171 צפיות | | ייצא ל | יצוא ל
בהתחלה לא הבנתי מה מרגש כלכך לחיות רחוק מכל עיר או כפר או כל דבר אחר;
אין את מי לפגוש, אין לאן ללכת, גם הרבה אין לעשות חוץ מלהביט אל השממה הירוקה החולנית הזאת.
אני אהבתי את האפור של הבניינים, את הלבן המשתקף מגורדי מהשחקים, את רעש המכוניות המצפצפות בפקקים.
זה מוזר, איך הכל היה שקט פתאום. רק הרוח וציפורים שמצייצות.
וחלש חלש, כמעט לטווח השמיעה, גם דיבורים של העלים והעצים והפירות.
צריך להתרגל לזה, אני חושב, ואז אפשר לשמוע את זה;
רשרושים לחשושים וסודות כמוסים, מועברים מעץ לעץ בעזרת השורשים.
אני לא יודע מה הם סיפרו, וגם לא רציתי להידחף, אם הם ירצו - יספרו לי בבוא העת.
אבל זה לא העיקר, ומכאן הכל מתחיל להיות קצת מוזר;
לא רחוק מהבית היה עץ תפוחים גדול, עם ענפים המתנשאים לגובה ועלים רחבים מלאי צל, אבל רק שלושה תפוחים.
ביליתי את רוב זמני תחת העץ הזה, מקשיב ללחשושיו ונרגע תחת צילו.
הבטתי מהחלון, לילה אחד וראיתי את העץ, והתקרבתי כדי לראות מה מתרחש.
שלושה תפוחים היו עליו; אחד אדום, אחד ירוק ואחד צהוב, וכולם ביחד צועקים שטויות.
ניסיתי לבקש שקט, ושיסבירו את המצב, אבל הם לא רצו לשמוע בכלל.
שתיים מהם קפצו וברחו, הצהוב והאדום; ורק הירוק נשאר, עם מבט עצוב בעיניו.
שאלתי אותו עם הכל בסדר, והוא אמר שהכל בשמיים, ואז הוא הסביר עד כמה הוא עמוק במים.
זה היה מרגש, סוחף ואפילו קצת מצחיק, כי הרי תפוח הוא לא בדיוק הסופר המעמיק.
אבל ניחמתי אותו, ואפילו הסכמתי שיישאר איתי, אבל רוח באה פתאום והוא השתנה בצורה פראית;
הוא נפל מהענף, בעט בעץ וברח.
אז נשארתי לנחם את העץ, שלא יהיה לבד.
התעוררתי במיטה, כנראה שהכל היה חלום,
אבל שהלכתי לפגוש את העץ -
הוא היה ערום.

תגובות

חזרה ליצירות