אבדה /קטע כתיבה קצר

הלילה החל , נוחת הערפל מהשמיים העמומים ועננים כבדים יורדים ומכסים את השמיים הכחולים בצבעם האפור ,השקט שורר מתפשט כמחלה ממארת.

המילים נשחקו כאדם זקן שאיבד שנותיו וכל הנותר לו,הוא לצפות למוות הקרב .אך אני עלם צעיר פני חיוורות ממראות קשות בגיל כה זעיר לא ציפיתי או קיווית לראות את הערפל אך, אינני תולה בדבר מאומה העתיד , הגורל ,תפקידו להתגלגל להתקיים, בין אם ייפול ימינה , שמאלה או אולי יתקמר מעט .איבדתי עוצמה אמיתית ברגע כה קט ,כל מה שנישאר לי זה רק לאפר את הנותר אל תוך מעפרה עמוקה אך חלולה מהכול.

אני מוטל על מיטה ריקה רובץ על הייאוש ,אך בסופו של דבר הוא מעפיל עליי את כוחותיו נדמה היה כי חזק הוא מכל שמחה או מרגש של אושר .

החמה החלה בשקיעתה ובמוחי עולים הרהורים כבדים של אובדן, כי אורי היחיד נחבא גם הוא בין האפלה .

עליי להודות כי מקשה עליי הדבר ,מעולם לא תואר לי עולם אכזר כל כך ,

אני מנסה לרוץ ביער הגדול , אך לבסוף נשרט מקוצי הורדים אם כי נידמה היה לי שפצעתי אל תוך עולם קסום , משחק בי התעתוע משחק שמחירו כבד מחיי אדם .

  עם לכת הזמן  אני מוצא את עצמי דחוק בפינה אבודה, חשוכה בקצה המנהרה ומנסה למצוא את האור המוטל בסופה, אותך, אדם יקר מכל ,אני תוהה מחפש ביער האפל שבו חיות הטרף מטפסות , מנסות להחיות את השממה בצייד מטורף .

הן אורבות בשדות הקוצים הקודרים עד כי השמיים נאבדים , כבר לא ניכרים בעיניי צבעים בהירים , אני שוחה בים שחור וכמעט טובע באפלתו . אתה , אבדתי היקרה, נחשק יותר מכל שטות הקיימת בעולמנו או יותר נכון לומר בעולמי כי הוא כבר איננו חלק ממך או יותר נכון אתה, אינך חלק ממנו ,וכואב הדבר יותר ממזור המביא עימו שמחה . הרגשתי כי חרב עליי עולם תבל , המגדלים שבניתי בהיותך קיים החלו נופלים אט אט , קומה, קומה נשמטים מטה אל השרפה , נצרבים עם אשליותיי ,ומי ירים אותם וחיזק עמודיהם ?מי ימנע מהם להיאבד כליל ?

לא נותרו לי תשובות לקושיות אלו כי קשות הן מכל נושא או תמיהה שנוכל לעלות בעתיד המשחיר בלעדייך .

 מודה אני כי  טעיתי בדרך הנסתר אבני הדרך הכשילו רגלי פצעו אצבעותיי ,טשטשו עקבותיי שאם  אסטה מהדרך לא אוכל לשוב ולתקן טעויותיי . אך אתה הופתעת פתאום , סילקת את אבני הכישלונות מדרכי ,ישרת את מסילת נסיעתי שתמיד אגיע אל הדרך ההגונה שחלילה לא אפול מין הישר והנכון . הפצרת ממני להוציא את הטוב והאור הטמון בי ,ואני מעולם לא הושטתי ידי למחשבותייך ,הנחתי להם לנוע במימדי הזמן ,להיאבד בחלל הזדוני והשקרי . בזמן שהשעון מזיז מחוגיו התבהרה מחשבתי , השכלתי כי בלעדיך כבר לא נותר דבר, רק הזיו מדמותך השוקעת עמוק בזיכרונותיי, תמונותיך התלויות על קיר "מוזיאון החיים " ,מוזיאון חייך הנשחק ונסדק ממכות החיים .

ועתה מתחרט אני כי לא הנחתי לצלילי עצותייך להשתרע בלבבי,

כי אבדה כזו לא יוכל היקום להשיב לחיקו לעולם ,

לא יוכל הוא לחבוק בו כעולל המתכרבל בזרועות אימו,

ויונק חום שמימי המופיע עם בוא החמה .

 לא אוכל אני, לראות פנייך, לשמוע עצותייך כי אבדו הן עם בוא מותך האלמוני .