זו לא אני

חושיי מעורערים.

אישוניך בולעים את כל עולמי.

זו לא אני שמביטה.

זו לא אני שמשתוקקת.

זו לו אני שליבה ספוג דם.

ושברי הזכוכית ננעצים עמוק יותר,

חודרים מבעד לנשימות הרכות,

לחישותייך עוקפות גם אותן.

חומות אדירות שלא ניתנות לשבירה,

קרסו בבת אחת.

אני בלתי ניתנת לשבירה.

אך איכשהו מבטי מתמוגג

אט אט כשבפיך ספונות כל סודותיי הכמוסים

והפחד מחלחל.

הוא אוכל אותך לאט,

את מרגישה איך את קמלה

יחד עם השקיעה

גוועת ללא הפסקה

ולא נשאר דבר ממך.

אני עומדת איתנה,

כולם עוברים, חולפים ואני נשארת.

אני בלתי ניתנת לשבירה.

מבטך בוער בנשמתי,

הגיהנום שורף את בית חזי,

ולא נותרות מילים,

זו לא אני שהשתתקה,

זו לא אני שנעלמה.

ואין דרך חזרה.