קלידים בשחור ולבן

שש בבוקר הוא קם

 ומנגן על הפסנתר ,

קלידים בשחור לבן ,

שבהם הוא נוגע ,

נופלים אל חלונות ליבי.

 הוא מעביר את אצבעותיו

ויוצר לחן של תקווה ,

תווים של אהבה

נשמעים מתנועות

שורשי האצבעות

שאותן הוא נהג להעביר

במורד גופי המקומר .

עיניו הכחולות כים,

מזכירים לי את השקט

שניגן הוא בזמן

שיצרנו מנגינה משלנו .

שש בבוקר ,

הלילה חלף ,

סדינים סבוכים בשחור לבן

כמו הקלידים שלו ,

הוא נוגע בכל קליד ,

בדרך אחרת ,

פעם בשחור ופעם בלבן.

הוא מחזיר את הכאב ,

ונותן לי את הרוגע

כשחולפות אצבעותיו

על הצבע הלבן .