©כל הזכויות שמורות
צחוק הגורל/שרון נחום
"תזכרי לא לעשות לי בושות אמא", הדהד קולה של יעל שהתרוצצה בין חדרי הבית, בודקת שהכל כשורה. "מה את דואגת כל כך, בסך הכל אני רוצה להכיר את החבר שלך, הנה סיימתי גם עם האורז", אמרה רחל בכבותה את הלהבה.
"אמא, כנסי להתקלח, עוד מעט כבר שבע", נלחצה יעל.
"הנה, אני נכנסת, זה יקח לי רק מספר רגעים, מוטב תמהרי את אביך שיתלבש כבר".
רחל סיבנה את גופה במרץ, לא רוצה לעורר את חמתה של בתה יחידתה, עד שסוף סוף הסכימה להביא את החבר הביתה, חודשים שהם יוצאים והיא כבר לא צעירה, 29 תחגוג בקיץ. נו טוב, חשבה בליבה, אולי סוף סוף הגיע המזל.
כשיצאה את חדר האמבטיה, לבושה ומאופרת, הבחינה שיעל כבר ערכה את השולחן ומאיר בעלה לבוש, ישוב בכורסה ומחכה, היא התיישבה לצידו כשצלצול פעמון הדלת הקפיצה. יעל רצה מחדר האוכל ופתחה את הדלת, גיא שלה עמד שם מבויש, היא הדביקה לו נשיקה על שפתיו המלאות ומשכה אותו פנימה אל תוך הסלון.
"אמא אבא, תכירו, זהו גיא, החבר שלי. מאיר קם ממקומו, לחץ את ידו של הצעיר בחום ואילו רחל הביטה בעיניו של הצעיר בריכוז רב, כחולות היו ולא סתם כחול, כחול כהה כצבע השמיים בלילה.
הכחול העמוק שבעיניה, ריתק את חלי דרך קבע, עורה היה שחום ועיניה הכחולות כהות כצבע השמיים בלילה, בהקו וזרחו בפניה.
"נו חלי, האיצה בה דפנה, אל תבהי בי ככה, מה את אומרת, מחר בערב את אצלי?"
"אמרתי לך אני לא אוהבת שידוכים וחוץ מזה זה מאוד מביך, אם פתאום אני לא ימצא חן בעיניו או הוא בעיניי"? תירצה חלי בהכניסה את ספרייה לתיקה.
"אז לא קרה כלום", החרתה דפנה, " את באה אליי לארוחת ערב ועל הדרך, אני מכירה לך את אחי, מה אכפת לך, את פנויה הוא פנוי, אם ייצא משהו יצא ואם לא, לא קרה כלום".
"טוב, נו בואי כבר, האוטובוס יברח לי."
כעבור מספר דקות נפרדו על מדרגות המכללה למינהל וחלי מיהרה לאוטובוס שעמד לעזוב את התחנה, הנהג שהכיר אותה, חיכה לה, ברך אותה לשלום והחל בנסיעה. חלי התיישבה ליד החלון והחלה לחשוב על הפגישה עם אחיה של דפנה מחר בערב, היא היתה בת 22 וכבר שנה שלא יצאה עם אף אחד, את דפנה הכירה בקורס להנהלת חשבונות במכללה למינהל ומהר מאוד הפכו לחברות טובות , לדפנה היה חבר, אבי המבוגר ממנה ב – 20 שנה, גרוש מקריח, ומעט שמנמן, לא אהבת חיי תירצה דפנה אך הוא בן אדם טוב והכי חשוב הוא מרפד אותי בכסף ואני אוהבת לחיות טוב. לחלי זה צרם, אך דפנה הייתה מרוצה מחייה וחלי לא התערבה, עכשיו משעומדת היא להכיר את אחיה תהתה האם מידותיו באהבה שונים משל אחותו הצעירה. מחשבותיה נבלמו כשהגיע האוטובוס לנס ציונה מקום מגוריה, היא ירדה והמשיכה לביתה.
למחרת לעת ערב, לבשה את מיטב מלבושיה, שמלת קיץ ארוכה ללא שרוולים בצבע כחול כהה בדיוק כעיניה של דפנה חברתה, אביה הקפיץ אותה לקריית רבין בחולון. חלי עלתה במעלית לקומה השביעית, היישר לפנטהאוז של משפחת הלוי, בחור צעיר גבה קומה פתח לה את הדלת ומה שמיד משך את מבטה היו עיניו, כחולות בדיוק כשל אחותו, כבר ידעה שהוא מוצא חן בעיניה, הוא הושיט לה את ידו ובעליצות הזמין אותה פנימה. "את בטח, חלי החברה של דפי, היא סיפרה לי עלייך כל כך הרבה אבל היא לא אמרה לי שאת כל כך יפה".
חלי הסמיקה, היא ידעה שהיא נראית לא רע, אבל לא הייתה לה הצלחה רבה בקרב בני המין השני, אולי משום בישנותה הרבה.
"אני רועי", הציג עצמו בפניה והוביל אותה למרפסת הבית הגדולה, שם ישבה דפנה, מפריחה טבעות עשן מהסיגריה שבידה, כשהבחינה בחלי, כיבתה את הסיגריה וקפצה על רגליה בעליצות הייחודית לה.
" איזה כיף שבאת, חכי תראי, איזו ארוחת ערב הכנו לך אני ורועי, ההורים שלנו יצאו, כך שהבית עומד לרשותנו הערב".
הם סעדו סביב השולחן במרפסת, השיחה קלחה לה וחלי נוכחה לדעת שרועי איש שיחה מרתק ולא רק פרצוף יפה, לאחר הארוחה, דפנה ורועי פינו את הכלים למטבח והובילו אותה אל הסלון לצפות בסרט.
הערב עבר בנעימים וחלי ממש הצטערה כשראתה את דפנה מפהקת והבינה שהערב הגיע לסיומו.
"בואי, אסיע אותך הביתה", הרים רועי את מפתחות ריכבו שנחו על השולחן, "דפי, את באה?"
"לא, אני אלך כבר למיטה" עיניהם של דפי ורועי נפגשו לרגע ודפי הוסיפה, "אני סומכת עלייך שתיקח אותה עד הבית", היא נפרדה מחברתה בחיבוק ושמה פעמיה לחדר השינה.
חלי הייתה אסירת תודה שדפנה נשארה בבית, היא רצתה להיות קצת לבד עם רועי, בדרך לביתה הם המשיכו לשוחח ושתקו רק כשהרכב עצר תחת ביתה של חלי, אז כאילו נעלמו המילים מפיותיהם.
רועי הפר את השתיקה באמרו לה, שמאוד שמח להכירה, דפנה שהמבט המבויש חזר לשכון בפניה, הודתה חרש כי גם היא שמחה להכירו וכשרכן לנשק את שפתיה לא התנגדה, עצמה את עיניה והרגישה חום מתפשט בכל גופה. הוא שאל אותה אם תרצה לצאת עימו לפעמים, היא השיבה בחיוב והם נפרדו.
כל השבת לא הפסיקה חלי לחשוב על רועי, על גופו השחום ועיניו הזורחות. למחרת במכללה שאלה אותה דפנה, "נו, מה את אומרת?"
"הוא מקסים, אח שלך, חבל שלא הכרת לי אותו מזמן"
"אמרתי לך, יופי, גם הוא אמר שאת נחמדה וכדאי שתצאו מידי פעם"
לא זו התגובה שציפתה לה חלי, למה היא מתכוונת מידי פעם, תהתה בליבה, אך לא הוסיפה דבר בנושא.
ואכן מידי פעם, לא כל יום, התקשר אליה רועי והזמין אותה לצאת, חלי שהייתה כבר כרוכה אחריו הסכימה והקשר בניהם התהדק יותר ויותר, היא הרגישה שהיא מאוהבת בו לגמרי וידעה כי הוא מרגיש כמותה, אף כי לא אמר מילה.
ערב אחד, זמן קצר לאחר היכרותם, הציעה חלי שיבוא לביתה לצפות בסרט שכן הוריה נסעו לסופשבוע והבית לרשותה. שניהם ידעו מה יקרה ואכן שבועות של תשוקה חבויה באו לידי מימוש.
הם בקושי הגיעו לחדרה, ניכר בהם כי עצרו תשוקתם זמן רב, נשיקותיו לא פסחו על שום פיסה בגופה,
היא משכה אותו אליה, רצתה לאחד את גופותיהם, להרגיש אותו חלק ממנה, הם הגיעו לשיא ביחד, צועקים ומזיעים. בבליל הצעקות, זיהתה את המילים, "אני אוהב אותך" ולא הייתה מאושרת ממנה.
היחסים בניהם פרחו, הוא הציג אותה בפני הוריו שהיו מרוצים ממנה ואף הוריה אהבו את עלם החמודות שכבש את ביתם. הם לא נפגשו יום יום, אך זה רק גרם להם לגעגועים והעצים את הרגעים בהם נפגשו.
חלי לא שיתפה את דפנה בלילות האבהבים שלה עם רועי, היא ראתה את תגובתה השקטה בפעם הראשונה שסיפרה לה והבינה שזה מביך אותה, אבל, הייתה אסירת תודה שהכירה לה אותו.
ערב אחד, באחד הערבים שאמורים היו להיפגש, בושש רועי להגיע, כשטלפנה אליו, היה לחוץ ובישר לה שלא יוכל להגיע, ברקע שמעה את קולה של דפנה, "דפנה איתך שאלה?"
"כן". ענה לה. "היא נפרדה מאבי והיא מאוד נסערת, אני אתקשר אלייך אחר כך".
אכזבתה של חלי מהיעדרו של רועי נמהלה בעלבון מהעובדה שחברתה הטובה לא טרחה לספר לה על פרדתה מאבי. אחרי שניתחה את המצב שוב ושוב, החליטה שעליה להבליג על עלבונה ולעמוד לצד חברתה בצרתה, היא הזמינה מונית לחולון וירדה לחכות לה למטה.
אביהם של רועי ודפנה, פתח לה את הדלת ומיד חייך, הוא חיבב אותה, שמח שבנו סוף סוף יוצא עם משהיא, כבר החלו לחשוב שאולי הוא הומו. הוא החליף איתה מספר מילים ושלח אותה לחדרה של דפנה.
החדרים של דפנה ורועי היו בצד השני של הבית הגדול וכשצעדה לעבר חדרה של חברתה, חשבה איך תשפר את מצב רוחה.
היא לא מצאה את דפנה בחדרה והייתה מופתעת, אולי היא יצאה מהבית להתאוורר, חשבה בליבה.
היא דפקה בעדינות על דלת חדרו של רועי ומשלא נענתה, פתחה את הדלת, בתחילה חשבה שאין אף אחד
עקב העלטה ששררה בחדר, אך לפתע נצנץ משהו כחול, ולאט לאט ככל שהתרגלו עיניה לאפלת החדר נחרדה לגלות את רועי, עירום לגמרי, שוכב גונח חרש כשגופו לפות בידיים ארוכות ושחומות של
דפנה אחותו. גופותיהם היו מחוברים, נעים באיטיות ומחניקים גניחות.
בחילה אחזה בה, היא לא יכלה לזוז ממקומה והמשיכה להביט בהם עד שהגיעו לשיא ביחד.
דפנה ניתקה ממנו ראשונה והציתה סיגריה, באור שיצרה אש המצית ראתה את פניה החיוורות של חלי וצעקה נפלטה מפיה. חלי לא יכלה לזוז, היא רצתה לברוח אך לא יכלה, רועי קפץ מהמיטה למשמע צעקתה של אחותו והעלה אור בחדר, מבועת כולו למראה אהובתו. חלי העבירה מבטה מפניה של דפנה לפניו של רועי והופתעה לראות בפניה של דפנה שמחה לאיד. רועי כרך סדין סביב גופו וניגש אליה, או אז, רצה בטירוף אל קדמת הבית, ומשם החוצה בהותירה את מר הלוי מופתע.
היא ירדה את המדרגות בריצה ומשם המשיכה לרוץ עוד כמה רחובות כשעיניה מצועפות מדמעות ואז עצרה באפיסת כוחות, מנסה לעכל את שראתה, אך משהו הפריע לה, היא הרגישה שמשהוא מביט בה,
היא הסתובבה אחורה וגילתה שם את רועי, לבוש כולו ועיניו שתמיד זרחו היו עתה כבויות, הוא ביקש שרק תקשיב לו והיא הקשיבה.
הוא סיפר לה, שזה קרה לראשונה במשחק בינו לבין אחותו כשהיו בני 13 ומאז זה נמשך, הוא פיתח תלות אליה ולא יכל ליצור קשרים עם נשים ואילו היא המשיכה לשכב איתו אך לא הייתה לה בעיה לצאת עם בחורים אחרים, כשנקפו השנים והוריו החלו לדאוג שאין לו חברה, הציעה לו לצאת עם משהיא סתם, רק כדי שההורים לא יחשדו, הוא הכיר מספר נשים וזה לא הלך עד שהכיר אותה והתאהב בה, אך אז החלה אחותו לגלות רגשות קנאה ואיימה שאם לא ימשיך לשכב עימה תספר לכולם ששכבו במשך שנים.
היום היא באה וסיפרה לו שהיא בהריון ממנו והיא הבטיחה לעשות הפלה אם ישכב עימה עוד פעם אחת ואחרונה. "ואז, בדיוק נכנסת, סיים את סיפורו". היא הביטה בו, מזועזעת כולה, היא אהבה אותו בכל ליבה, תכננה להינשא לו ועכשיו , איך תוכל להמשיך כאילו כלום לא קרה?
רועי התחנן ואמר לה שמעולם לא אהב, כמו שהוא אוהב אותה, אנחנו ניסע מפה, הבטיח נהיה רחוקים מהמשפחה, אחרי שעה של שכנועים, הסכימה לנסות ולראות אם תוכל לסלוח לו. היא קמה מהסלע עליו ישבה, צינה אחזה בה, אך הלילה היה חם, היא נאחזה בידיו של רועי שעזר לה לקום מהסלע עליו ישבה ואז שמעה מן זיקוק מתפוצץ, היא שאלה את רועי, מאיפה זה בא, אך הוא הביט בה ולא ענה. לפתע התמוטט ונפל והיא הבחינה כי חולצתו מגואלת בדם, בחדות הסתובבה לאחור וראתה שם את דפנה,
ידיה מתוחות קדימה, אוחזות באקדח ובפניה הבוכיות מבט מטורף.
"מה עשית?", זעקה חלי והחלה לצרוח בכל כוחה לעזרה.
דפנה רצה לעבר רועי, נפלה עליו בוכיה, הרימה מבטה לחלי "הוא רצה לעזוב אותי, בשבילך..."
"הוא רצה להשאיר אותי לבד", "הוא שלי שלי לעולם, צעקה".
עוברים ושבים נעצרו לידם, אחד שהציג עצמו כרופא, ניסה להנשימו, אך ללא הצלחה, צוות של מד"א שהגיע, קבע את מותו.
שנתיים תמימות לקח לה לחלי להתגבר על הטראומה שעברה בהם נפגשה בקביעות, פעם בשבוע עם פסיכולוג מטעם קופת החולים, עד שהרגישה כי היא חזקה דייה ויכולה להמשיך בחייה. זמן קצר לאחר המקרה סיפרו לה הוריה שדפנה אושפזה באברבנאל, בית חולים לחולי נפש, ומאז לא דיברו עליה שוב.
"אמא, תכירי, זה גיא", כמעט צעקה יעל.
רחל, לחצה את ידו החמה וליבה דפק כמהלומות פטיש על ברזל, היא הזמינה אותו אל השולחן והחלה להרגיש אות אותה בחילה איומה שהרגישה 30 שנה קודם. היא מילאה את צלחתו באוכל , מביטה בזרועותיו השחומות הארוכות המגישות לה את הצלחת ולא גרעה עין מכל תנועה אשר עשה.
היא לא דיברה כל הארוחה ולא הכניסה כלום לפיה. יעל היתה מופתעת, היא פחדה שאמה לא תפסיק לדבר ולבסוף היא לא מדבר כלל, לא לזה התכוונה, היא לא רוצה שגיא יעלב ויחשוב שאינו מוצא חן בעיני רחל, טוב שאביה מדבר. בסוף הארוחה, אזרה כוחותיה ושאלה במה עוסקים הוריו.
"אבי, הוא עו"ד יהושע ברנע מברנע ושות' ואימי רופאה בבית חולים".
רחל, נשמה לרווחה, רק דמיון מיקרי הוא ותו לא. הסומק חזר ללחייה והיא החלה לאכול.
"אמא אבא, אנחנו, רוצים לספר לכם שהחלטנו להתחתן, בחודש הבא" חייכה יעל באושר.
"נהדר", שמחה, רחל וחיבקה את ביתה ואת חתנה לעתיד.
שבוע לאחר מכן נפגשו ההורים של הזוג המאושר לארוחה משותפת במסעדה, עו"ד ברנע החמיא לרחל:
"רואים מדוע בתך כה יפה, היא ממש דומה לך". רחל התמוגגה מהמחמאה והוסיפה "התפוח אף פעם לא נופל רחוק מהעץ, גם גיא שלכם דומה לרוחמה", כן, אבל זה במקרה יצא ככה, את הרי ודאי סיפרו לך שהוא מאומץ, אבל ממש מהיום הראשון, הייתי רופאה בבית חולים שהאשה שילדה, מסכנה השתגעה עקב טרגדיה שעברה ואני ישר לקחתי את התינוקות אלי כמשפחה אומנת ואחר כך כשהתאפשר גם אימצנו אותם, כנראה יש לזה משקל והוא דומה לי, הוא פשוט ברכה של ילד, מקסים, גם אחותו את צריכה לראות איזה קשר מדהים יש בניהם, ממש....
רחל כבר לא שמעה כלום יותר, היא איבדה את הכרתה.
©כל הזכויות שמורות
