המדבר בעיני הוא סמל לשלמות, לטוהר, לקרבה אל האלוהים. המדבר הוא השבילים הצרים בהם אפשר ללכת בקלות לאיבוד, ואני אוהב ללכת לאיבוד לא פעם. הוא הבדואים וחוכמת חייהם הפשוטה, הוא בעיקר היכולת להתבודד ולהתמודד לבדך וללא אנשים סביבך. ההתבודדות מביאה לידי מחשבות והמחשבות לקרבה אל האלוהים ומשם קרובה הדרך עד מאד לידי כתיבה – אומר יוסי הלמן, אורח הזרקור לשבוע זה.
1- ספר לנו על עצמך.
אני בן 56, נשוי פלוס ארבעה. שלושה מילדי נשואים ויש לנו גם 3 נכדים ונכדה אחת קטנטנה, ומצפים לעוד. חמי שמואל ז"ל שעל מחלתו ופטירתו כתבתי שיר שפורסם באתר, היה אדם מקסים וחכם שהתחברתי אליו כאב שני. הוא נהג לומר לי: "אם הייתי יודע שזה כל כך טוב להיות סבא, הייתי ישר מתחיל לעשות נכדים..." אני מאמץ את גישתו בחום.
במקצועי אני רנטגנאי ועובד בביה"ח קפלן ברחובות, התמחותי היא באולטרסאונד נשים ומיילדות (ומכאן היכרותי עם ד"ר ארדיטי). עבודה במערכת הבריאות היא תובענית מאד ונוטלת ממני הרבה כוחות וזמן אויר לכתיבה. בזמני הרנטגנאים סיימו רק תואר אקדמי חלקי ובימים אלו אני משלים את לימודי לתואר ראשון בבר אילן.
חלק ממני ומאופיי זה העיסוק בספורט. בעבר עסקתי בכדורסל (כמובן), וגם בריצות ארוכות. כולל חמישה מרתונים מלאים, דבר המעיד רבות על אופי האדם, לדעתי. כיום אני עוסק בעיקר ברכיבה על אופני הרים. בעיני, אין כמו יציאה לטבע לריצה או ברכיבה כדי לנקות את הראש הטרוד במטלות היומיום. מעט מאויר ההרים הצלול מצליל את המחשבה, והריצה עצמה ביער מגרה את כל החושים. אני חוזר משם אדם אחר לגמרי.
2- מתי היה הרגע בו ידעת שברצונך לעסוק בכתיבה ומתי התחלת לכתוב הלכה למעשה.
תמיד כתבתי, אבל עוד קודם לכך קראתי הרבה. הייתי נער שקט ונחבא אל הספרים. הורי גרו אז בבני ברק, ואני זוכר כיצד אימי החליטה יום אחד להרחיב את השכלתי מעבר למה שמקובל בעולם החרדי שסבב אותנו. היא רשמה אותי כמנוי לספריה פרטית, מעשה לא מקובל בבני ברק. הספרייה שכנה בחנות קטנה שחלונותיה היו מכוסים וילאות כבדים, ללא שלט וללא סממנים של ספריה. היא עמדה מוסתרת מן העין כדי שחס וחלילה לא יראה לחרדים כאילו מישהו נוטל את תומתם הטהורה של ילדי ישראל ומפיצים בקרבם ספרים אסורים. הספרים היו עטופים בנייר חום עבה כדי שלא יראו במה מדובר, ואני זוכר עד היום מה היה שמו של הספר הראשון שנתנה לי הספרנית לקרוא: 'המטוס המריא בחצות'. הייתה זו ספריה בה הספרנית הייתה מחליטה מה אקרא. בכל פעם שהבאתי את הספר הישן להחלפה, היא הייתה שמה בידי ספר חדש ואומרת לי בפסקנות: "את זה אתה חייב לקרוא!" הייתי מהלך ברחוב כל הדרך אל הבית, קורא וקורא. לא פעם הייתי מסיים את הספר עוד לפני שהגעתי הביתה. היום אני חושב שבזכותה זכיתי לקרוא את קלאסיקות הילדים שילדים קוראים בכל העולם.
הייתי נחבא תמיד בפינתי עם הספרים ולכן אולי, כמו שאומרים היום, לא הייתי ילד מקובל בכיתה. אחת הדרכים להביע את עצמי ביחידות הזו הייתה הכתיבה שהתחלתי בה כבר בגיל צעיר. גדלתי בבית דתי, אבי היה ועד היום הינו, קפדן בענייני הדת אך אימי היא אישה רחבת לב ודעת ובזכותה הגעתי אל הספרים. למדתי בבתי ספר דתיים, בישיבה תיכונית, והלימודים כללו כמובן הרבה תנ"ך, הרבה תלמוד, והערך המוסף שעימם היה עושר של שפה.
לקרוא שירה כשירה התחלתי בגיל יחסית מאוחר. אך לכתוב, איך נקרא לזה, הגיגים, משהו בוסרי ורך ומאד לא מושלם - התחלתי בתחילת שנות העשרה. את הכתיבה נטשתי כמה וכמה פעמים במהלך חיי וחזרתי אליה, בדרך כלל בגלל אילוצי חיים. בשנים האחרונות יש פריחה מחודשת בכתיבתי, ו"דרך המילים" משתלבת היטב בתקופה יפה זו.
3- איך הגעת אל "דרך המילים" וכמה זמן אתה אתנו כאן.
בדרך מקרה סיפר לי לפני קצת יותר משנה ד"ר ארדיטי שפוקד מדי פעם את היחידה שלנו לאולטרסאונד, על אתר בו הוא מפרסם את שיריו. הוא הראה לי מנפלאות האתר והשתכנעתי. הוא לא ידע בכלל שאני כותב, נרשמתי והתחלתי לפרסם את שירי באתר. אני זוכר כיצד ארדיטי שאל באחד מתגובותיו הראשונות לשירי: "האם זה אתה יוסי הלמן שעובד איתי בקפלן?"
מעט מאד אנשים יודעים שאני כותב, בעצם בעיקר בני משפחתי שיודעים תמיד שאם צריך לכתוב משהו הם פונים לאבא. הם יודעים שאני כותב, אבל הם ראו מעט מאד מיצירותיי. תמיד חיפשתי דרכים להביא את היצירות לידיעת הציבור אך לפחות בדרכים הממוסדות לא הצלחתי עד היום. שירי מתפרסמים גם ב"במה חדשה" ובאתר שבניתי בעצמי ונקרא "אגרטל", בו מופיעים שירים ישנים שלי וגרסאות קודמות לשירים שפרסמתי גם מאוחר יותר ב"דרך המילים".
אני חייב לומר משהו בנוגע ל"דרך המילים". יש דברים שחשבתי שאמצא בו ולא מצאתי, וזה בסדר. אבל מה שכן מצאתי בו הוא שמעבר לכך שהוא מהווה בית חברתי למי שהכתיבה בדמו, ומעבר לכך שמצאתי בו אנשים מדהימים, אני חושב שהאתר שימש עבורי לפחות כמעין סטימולטור (מאיץ) ליותר ויותר כתיבה. מה שכתבתי בשנה ומשהו האחרונות לא כתבתי במשך שנים. ב"דרך המילים" מצאתי מקום ובית בו מגיבים ליצירותיי, ומשוב יהא אשר יהא הוא כחמצן ליוצר. בתחילה פרסמתי רק שירים, אבל אט אט ובעידודה של גלי, מצאתי את הדרך לפרסם גם סיפורים קצרים. היא הטתה את יחסי לכתיבת פרוזה עד כי היום אני כותב יותר ויותר פרוזה ביחס לשירה.
4- שלוש סדרות יצרת והן מעניינות מאוד בעיני: "סקירת מערכות"-העוסקת בתחילת חיים. "ככלות כוחי," העוסקת בזקנה ו"נוסע לבייג'ין" – חוויותיך מנסיעתך לבייג'ין.
א- באמנות הפלסטית מאוד מקובל להשתמש בסדרות. מה מאפשרת ומה מחייבת הסדרה, שלא כשיר בודד. או: מה ההבדלים בין כתיבת סדרה לשיר יחיד.
ב- מובן שהסדרה "סקירת מערכות", מתקשרת לעיסוקך. האם אתה מרגיש איזו תחושת שליחות בעיסוק הספציפי שלך?
ג- גע בכל סדרה וסדרה בנפרד והסבר את המוטו שניסית להעביר בה.
שאלה ארוכה, שמזכירה לי מורה נפלא ללשון שהיה אומר בפתיחת כל שיעור במבטאו התימני "אני אאריך בקיצור ואקצר באריכות".
הסדרה "סקירת מערכות" אכן קשורה למקצועי כאיש אולטרסאונד. אני אוהב את העיסוק בנושא הזה מכמה סיבות. ראשית כי מדובר בנשים, ואני אוהב נשים, לדעתי נשים בדרכן המיוחדת שולטות בעולם. הן עם הרבה יותר מורכב, גמיש ומפותח מאיתנו הגברים והן באמת המין החזק.
הסיבה השנייה היא העיסוק המתמיד בסוגיות של יצירת החיים, בהצצה אל שולי גלימתו של אלוהים. בכל יום בו אני ביחידה אני רואה בפליאה את השלבים השונים שבהם נוצרים חיים. אני שואב הנאה רבה מן ההצצה הזו אל עולמו של אלוהים (וכתבתי על כך גם שיר בסדרה). בשלב מסוים כשנאספו אצלי כמה וכמה שירים על אותו נושא הוספתי עוד כמה ובאופן טבעי זה הפך לסדרה (שפורסמה גם ב'אגרטל' – האתר האישי שלי).
היפוכו של עולם הוא תהליך הזקנה העצוב והמכאיב. גם בו אני נתקל יום יום כרנטגנאי.
לא פעם שמעתי מאנשים זקנים את המשפט: "די נמאס לי כבר לחיות." מאידך אני רואה גם התמודדות גאה ועיקשת עם מגבלות הגיל. הייתי עד למחלתו ולפטירתו של חמי ז"ל, ואני מטופל גם היום בהורים קשישים ובחמה לא בריאה. שוב ושוב מצאתי את עצמי כותב על תופעת ההזדקנות וקשייה. קיבצתי אותם גם כן בדיעבד, לסדרה שנקראה כאמור "ככלות כוחי" ופורסמה רובה ככולה באתר.
ביצירתי אני ניצב לעיתים רגל פה רגל שם ללא יכולת להחליט מה אני ומי אני. שירה מול פרוזה, סיפור קצר מול רומן שלם; ועדיין לא מצאתי במה אני הכי טוב באמת. אני חושב, אולי בדיעבד, כי הסדרות שהזכרת בשאלתך, מנסות להיות עבורי ניסיון להגיע לסוג של פשרה. להסכמה לפחות עם עצמי בכך שאני מאגד כמה שירים לסדרה שיש לה ציר משותף, שיש בה אמירה אחת. ראיתי סדרות שירים גם בספרי שירה שקראתי ואני חושב שזה לא חדש כל כך.
במרץ השנה החלטנו אשתי ואני לנסוע לסין. הייתה זו הפעם הראשונה שנסענו למזרח וידעתי שהוא יהיה עבורנו עולם חדש זר ומוזר. עוד לפני הנסיעה, בניגוד לסדרות האחרות שהזכרת שבהם השירים נכתבו קודם ואחר כך נאספו לסדרה. החלטתי שבפעם הזאת כמו שאני עומד לצלם במצלמה שלי רגעים למזכרת, הפעם אכתוב גם בכל יום שיר או שניים מהתרשמותי, כמו יומן שירים. רציתי שהכתיבה תהא קרובה לאירועים כדי שהרגשות שימלאו אותי לא יתמוססו מול העושר שיגלה לעינינו. אך מצד שני שלא יהיה זה, רק תיאור יבש על מה שנראה בטיול אלא על מה שאני עומד לחוש בטיול. כמובן שמה שאני חש בטיול משלב יחד איתו גם את העולם שאני מביא עימי מכאן - מישראל, מהבית היישר לרגע הכתיבה. זה לא יהיה רק סין. עם כל הצניעות, זה יהיה סין ויוסי הלמן. תהיינה אלה מילים שתתארנה מה שמתחולל בתוכי באותו רגע ספציפי של הכתיבה. משהו בדומה למושג המוכר מצילום – לכתוב את "הרגע המכריע". כך יהיה השיר שאכתוב עד נאמן למה שראיתי ולמה שחשתי באותו רגע מבורך שאעלה במילים על הנייר. מבחינה זו, היה זה ניסיון מיוחד, אולי בגלל העוצמות הנדירות שסין יכולה לשדר לכל מי שמבקר בה, וד"ר ארדיטי יכול להעיד עד כמה זה נכון. זה עולם מוזר ומופלא.
לסדרות יש כוח ממוקד של נושא משותף, יש בהם סוג של המשכיות משיר לשיר, כמו בסיפור דרך, ויש בהם גם תמריץ, שלפעמים גם אני זקוק לו, לשבת ולכתוב.
5- השירים שלך עוסקים במכלול נושאים: שירי אהבה, אמונה, אהבת מולדת, מהות החיים, השימוש במילים ועוד.
א- אל מה אתה מתחבר ביותר מכל הנושאים הללו.
ב- באיזה אופן אתה בוחר את הנושא עליו תכתוב, האם זה בא מתת המודע, או בהכרה צלולה.
אני חושב שמתוך הרשימה שהבאת אני מתחבר במיוחד לנושא מהות החיים. זה משהו שמעסיק אותי כאדם עוד מגיל צעיר. זה קשור כמובן גם למהותו של אלוהים בחיי. למרות זאת, לעניות דעתי, השירים היפים ביותר שכתבתי מדברים דווקא על אהבה וכל השלושה שהזכרתי אינם סותרים במאום זה את זה.
זה קשור כמובן, להערכה העצומה שיש בי כלפי נשים ולאהבה שלי כלפיהן. זה קשור גם לפליאה העצומה שיש בי ולשאלה הבלתי פתורה: כיצד שני אנשים חוברים יחדיו להיות כאחד באווירה הקוסמית הזו שנקראת אהבה.
קיימים רעיונות רבים לאיך זה קורה. יש המדברים על חומרים ביו-כימיים המופרשים במוח. אחרים מדברים על תהליכי נפש. אך האהבה נותרה ותהיה תמיד, כר פורה עבור משוררים. מבעד לשירי האהבה שאני כותב, ולאו דווקא תמיד למישהי מיוחדת, אני מכוון לעיתים למשהו כדרך משל. לעיתים כדרך להביע אווירה מיוחדת שבה אני מצוי. לעיתים להאיר פינה חבויה בנפש האדם ולעיתים רחוקות אני משלב בהם גם דברים שחוויתי בעצמי.
השירים שאני כותב, כמו שירים של אחרים, כמו שירה בכלל, לעולם אין לראות אותם כפשוטם. זוהי מהותם של שירים שגם לדעת הרמב"ם המצטט את אריסטו הם דרגת הביטוי האנושית העליונה ביותר, הנעלה ביותר של האדם.
שיר יכול להיוולד אצלי ממשפט ששמעתי ונתקע בראשי, מהקשר, ממוסיקה טובה, משורה בספר, ממבע פנים, משפת גוף, מישיבה מול הים, מהליכה במדבר. משפט כזה יהיה בדרך השורה הראשונה של השיר או נושאו הכללי, ההמשך כבר זורם מאליו, כי קל לי מאד לכתוב. לא תמיד התוצאה תהיה דומה למה שהתכוונתי לה מלכתחילה. לא אחת, ההיפך הגמור הוא הנכון. אך אני זקוק לזיק שכזה שיצית בי את הרצון לכתוב, כל השאר הוא כבר בידי אלוהים שנתן לי את היכולת לכתוב. כמו שכבר אמרתי אין לי בעיה לכתוב, זה הקטע הקל, אבל אחר כך מגיעה העבודה הקשה, הסיזיפית, כמעט הבלתי נגמרת. עבודה הסוחטת ממני כוחות ואנרגיות: להגיה, לשייף ולתקן. ולחזור ולתקן את מה שנכתב. לטחון אותו עד דק, לשבח ולהקציע, ולמחוק, הרבה מאד למחוק. כיון שאני מרגיש שלהיסחף בכתיבה זה אולי טוב לנפש אבל לא תמיד טוב לאיכות הכתיבה. יהא זה סיפור או שיר, או תשובה ראויה לשאלותיך.
אני אוהב שבשירים לכל מילה ולכל שורה יהיה כוח ומשקל לשאת על שכמו משמעויות רבות. אני אוהב את המעט המכיל את המרובה ולרוב, שירים ארוכים לא מדברים אלי. השפה חייבת להיות מדויקת, דקדקנית, ולא פעם פסלתי שיר או שורה כי לא מצאתי את המילה שהייתה חסרה לי כדי שהוא יהיה מושלם באמת. טוב יהיה, אם עננה של הומור דק תנשב מעל הכתוב אך לא יותר מדי. אינני כותב בדיחות ולכל מילה יש יעד ומטרה ראשונית ומשנית וקשר אל הבאה בתור ואל זו שאחריה. כך שבעצם אני בונה בכל יצירה מבנה. מעין מגדל בבל שראשו אולי מגיע לשמים, אך מן הראוי להורידו אל קרקע המציאות הכתובה על דף נייר לבן; בשפה אחת עם אותיות עבריות בשחור שמסודרות בידי לשורות לבתים או לפסקאות ופרקים. אני מאד ביקורתי וסובל מכך מאד, קודם כל כלפי עצמי, אבל לצערי גם לא אחת כלפי אחרים.
6- בלא מעט משיריך מצאתי את מוטיב המדבר. מה מסמל עבורך המדבר.
המדבר בעיני הוא סמל לשלמות, לטוהר, לקרבה אל האלוהים (יותר מכמה בתי כנסת שהכרתי). אני אוהב לטייל בו, לרכב בו, לשבת סתם על דיונה ולחשוב עד שהשמש תמיס את מחשבותיי.
בצבא שירתתי שלש שנים בסיני ואני חושב שהאהבה שלי למדבר החלה כבר שם.
המדבר הוא השקט שאין לי בעולם המודרני, הוא הרוחות המנשבות בו ללא הפרעה של שַׂלְמות בטון, היא הדיונות הלובשות צורה ומשנות מקום ללא הקביעות הזו המאפיינת את חיינו הבורגניים.
המדבר הוא השבילים הצרים בהם אפשר ללכת בקלות לאיבוד, ואני אוהב ללכת לאיבוד לא פעם. הוא הבדואים וחוכמת חייהם הפשוטה, הוא בעיקר היכולת להתבודד ולהתמודד לבדך וללא אנשים סביבך. ההתבודדות מביאה לידי מחשבות והמחשבות לקרבה אל האלוהים ומשם קרובה הדרך עד מאד לידי כתיבה.
בכל פעם שאני חוזר מן המדבר אל השגרה לתקופת מה אני אדם אחר. רגוע יותר, פורה יותר, רואה יותר למרחוק. כתבתי הרבה על המדבר כמוטיב, אך אני רואה את עצמי בכל יום כהלך במדבר, מוצא את הזמן שלי להיפרד מהמולת החיים כדי להפרות את מחשבתי. כדי שהלב ישלח בי אותות למצוא בם את דרכי במדבר הזה בו אני מהלך. ומה שיפה במשל הזה זה שלכל אחד בעצם יש מדבר משל עצמו.
7- שיר אחד נותר עלום בעיני והוא: "רחם המדבר." שיר מעניין ביותר ועמוק, אשמח אם תסכים לנתח אותו (לפחות עבורי.)
הַר עוּזִיָ
הוּ,
הוֹ
אַנִי קוֹרֵא
בַּנָחַל
רָחַם בָּמִדְבָּר,
וְהַהֵדוֹאֶה
פְּרוּס כְּנָפָיִים
וּסְלָעַיו אוֹדֶם
וּקְצוֹת מֵנִיפוֹתָיו
שְׁחוֹרֶת
וּמַשָׁק בָּלוּל
שֶׁל מַעֲגָלֵי אֲוִויר חַם
סְבִיבוֹתָיו
וְאַת רָחוּמָה שְׁעַיָפְת עִימוֹ
לְהֵיכָן נַשָׂא אוֹתָךְ
הָאָוִויר הַחָם
לְהֵיכָן נַשָׂא אוֹתָךְ
הָהֵד
שְׁהִבְהִיל
רָחַמִים
מִמָּעֲגְלֵי רִבְצָם
לִדְאוֹת
בִּשְׁמֵי הַמִדְבָּר
בָּעָקֵבַיִךְ.
התשובה לשאלתך על השיר "רחם במדבר", מתחילה כבר בתשובתי לשאלתך הקודמת על מוטיב המדבר. טכנית, קודם כל יש בשיר הזה כמה משחקי מילים. מילים שנתחברו זו לזו למילה אחת חדשה, אך גם מילים שנקטעו לשניים בשתי שורות נפרדות. זה מוסיף לשיר מוזרות שמסבירה אולי את שאלתך, אבל לדעתי מוסיפה לו גם יחוד.
במשחק המילים הזה יש גם מן ההד החוזר שלא תמיד נשאר נאמן למקור. השיר נכתב לאור טיול, (אופנים אני חושב). את הטיול תכננו כמה חברים לעשות בנחל רחם ליד אילת. מקום מלא הוד. ראיתי את עצמי יושב שם למרגלות הר עוזיהו וקורא אל הנחל שלמרגלותיו קריאות קצובות בכדי לשמוע את ההד החוזר. רחם הוא ציפור דורסת הדואה על זרמי האוויר החמים העולים מן הנחל ובעיניה החדות היא תרה אחר טרפה. קצות כנפיה הארוכות אכן שחורים, והיא מקננת בנחל רחם ובסביבתו. דמיינתי לראות את ההדים החוזרים של קריאותיי מן הנחל דואים מעלה מעלה עם הרחמים רכובים גם הם על זרמי האוויר. הקריאה אל החלל שמחזירה הד, יכולה לסמל כל קריאה למישהו, למישהי, למשהו. למשל היא יכולה גם להיות סמל לפרסומה של יצירה לציבור שמחזיר אלי הדים ותגובות. פרשנות זו אגב, כוחה שווה לכל פרשנות אחרת העולה בדעתך.
האמת היא, כמו שאמרתי כבר, שכשאני כותב שיר, אין לי מושג למה אני באמת מתכוון. זה בא הרבה אחר כך, בעיקר בעבודה הסיזיפית של קיצוץ הכנפיים של היצירה הגולמית והפיכתה להד ראוי ורהוט.
אני מחשיב שיר טוב ככזה שבכל פעם שאני חוזר אליו אני רואה בו משמעות אחרת, נוספת, שעליה לא חשבתי קודם לכן. לפעמים שיר, כמו השיר הזה נכתב לאור אוירה מיוחדת שהייתי מצוי בה בזמן הכתיבה ובאמת אין לי מושג למה באמת התכוונתי, ואם פעם כבר מצליח לי להתכוון בשיר למהות מיוחדת, אני שמח לא פעם למצוא בו מאוחר יותר דברים שבכלל לא חשבתי עליהם מראש. זה שיר. זוהי מהות השירה לדעתי, אתה שולח קריאה קצובה לוואדי והוא מחזיר לך שיר כהד.
אני אוהב את השיר הזה כי הוא מזכיר לי בכל פעם שאני נקלע אליו שוב, כמו הפעם, את הלך הרוח שהייתי בו בזמן כתיבת השיר. כי לכל שיר שכתבתי יש את הלך הרוח שלו, את התרוממות הרוח המיוחדת לו שחשתי בזמן כתיבתו. זה לוקח אותי כעת שוב הרחק דרומה לאילת, לנחל המופלא הזה, וכל השאר הוא כבר על אחריות הקורא, שאם ימצא בו משהו חדש, זה יהיה נפלא בעיני ואם לא יבין אותו הרי זה נפלא גם ממני.
8- מיהם המשוררים האהובים עליך.
דוד המלך שכתב כמובן את תהילים. אני נהנה תמיד לקרוא בו, ומתפעל במיוחד מן השפה בה הוא מתאר את רגשותיו. אני פחות מתלהב מן הדמות החלשה של דוד המלך, איש דמים ותככים, מלך בשר ודם שאולי כמשקל נגד לאכזריותו, ידע להפיח חיים בנבל ולכתוב את הספר המופלא הזה, תהילים.
מן המשוררים של היום אני אוהב בראש ובראשונה את זלדה. גם כתבתי עליה שיר שהוקדש לה. כאמור התחלתי לקרוא שירה בגיל יחסית מאוחר, כך שבודאי אני חסר הרבה, אבל זלדה היא בשבילי המודל. קודם כל בסיפור חייה, היא נולדה לבית חרדי מצאצאי חב"ד, וידעה לחרוג מהמצוי והנדוש ולצאת לראות ולכתוב מה שלא היה מקובל אז וגם היום בעולם החרדי. היא הייתה גם מורתו של עמוס עוז בכיתה א' והוא מתאר אותה בהערצה בספרו "סיפור על אהבה וחושך", שמצוטט בדף שלי ב"דרך המילים". היא כתבה מספר ספרי שירה ובשיריה מצאתי מצד אחד עומק רב המציג נשמה גדולה ומצד שני שפה מדהימה הנשענת על הספרות ועושר השפה הדתית. אך מה ששבה את ליבי במיוחד, זו היכולת לדבר לאורך שיר שלם על משהו קטן ובנאלי. כמו ענף של עץ, כמו על הסנדלר היחף, כמו על החדר החשוך, וכולם הם סמלים למשהו גדול בהרבה. אני חושב שזו הגדרה נכונה. היא כתבה על הדברים הבנאליים של החיים שלה בכזה עושר לשוני ורוחני שאין פלא שאני חוזר אל ספריה בכל פעם שאני מחפש השראה. אני חייב להביא כמה שורות משיר שכתבה זלדה ומתאר בכזה דיוק נורא את רגע המוות הנורא.
סר מר המוות
והנשמה נפרדת
ברעד
מן התקוות הארציות.
מן האיברים
ומן הדם
הנשמה נקרעת.
הכל
הכל
טובע.
אני קורא בעיקר פרוזה. לשירה אני מגיע ברגעים מיוחדים בחיים, במצב רוח קיצוני, כשאני שמח מאד או להבדיל בעצב גדול. בדרך כלל אני שב אל ספריה הישנים של זלדה לשאוב מהם השראה אבל שמח לקרוא כל ספר שירה שאני נתקל בו בספריה או בחנויות הספרים.
9- ונעבור לסיפוריך -
א- מה ההבדל בעיניך, בין כתיבת סיפורת לשירה.
ב- צ'כוב היה אומר כי ה"איך" וה"מה" צריכים לחבור יחדיו ביצירת ספרות טובה. אני מוצאת זאת בסיפוריך. הלשון ייחודית, ניכרת בהם הנגיעה הפיוטית-לירית הנובעת מהחיבור שלך לשירה. יחד עם זאת, אינך מוותר על הקונפליקט והעלילה. שאלתי היא: האם גם בעיניך, סגנון והתרחשות הם הכרח ליצירת ספרות טובה?
ג- ספר על "אגדת שיבולת."
בעיני ההבדל בין שיר לפרוזה הוא כהבדל בין ציור או תמונת סטילס לסרט באורך מלא. זה לא שבסרט הכול מבורר ומפורט. די לראות את סרטיו המורכבים העמוקים ורוויי הסמלים של הבמאי הספרדי פדרו אלמוֹדוֹבָר, כדי להבין עד כמה ניתן למצוא תהומות ועומקים גם בסרט (שאינו הוליוודי) ועד כמה רב הנסתר בו על הנגלה. אבל גם מי שמביט בתמונת סטילס המנציחה רק רגע אחד של חיים, את הרגע המכריע The Decisive Moment, מונח שטבע הצלם הנודע אנרי קרטיה-ברסון, דורש מן המתבונן להפעיל את מלוא עומק דמיונו בכדי שיוכל בקריאה שנייה או שלישית להבחין בסמלים הנחבאים בו. בכדי שיוכל להשלים את הסיפור שאותו התחיל לספר לו הצלם/המשורר. אומרים שתמונה שווה אלף מילים. שיר קצר ממצה לעיתים אלף מילים המתאספים לרומן. בכל צורות האמנות האמן מספר בדרכו סיפור, וכבר הזכרתי את הרמב"ם ואת אריסטו שדרגו את צורות הביטוי האנושי וקבעו שהשירה היא הצורה הנעלה שבהם שכן היא מבוססת על דרך המשל והמטאפורה, ודרכה היא לפנות אל דמיונו של הקורא כדי שיבנה לו בעצמו את סיפורו שלו מתוך השיר שקרא.
השירה טבעה בכתיבתי סגנון מסוים, מדויק מאד, שמן הסתם הועבר גם לכתיבת הפרוזה המאוחרת יותר. זה לא יהיה נכון לומר שבשירה יש רק מן ה'מה' ואין בה מן ה'איך'. גם בשיר יש עלילה מוסתרת וסיפור חבוי אלא שעל הקורא, כמו בחידה נעלמה למצוא אותה בעיני רוחו. זה נכון שבפרוזה העלילה גלויה יותר ויש בה ציר שעליו נסב הסיפור כולו אך תהיה זו טעות להמעיט בחשיבות המה שבו, בחשיבות המסרים החבויים שהוא מנסה להעביר ברבדים הרבים והעמוקים עליהם בנוי רומן טוב. בין שיר לרומן יש משהו שדומה להבדל שבין מן הפרט אל הכלל לעומת מן הכלל אל הפרט. אם נשווה כמשל את סגנונו הייחודי של ש"י עגנון, לסגנונו של כל סופר עברי אחר בן זמננו, נבין שגם לסגנון ולדרך הכתיבה יש השפעות תרבותיות ואפילו אופנות מתחלפות. אבל בסופו של דבר נמצא, שכתיבה היא כתיבה, בכל טווח, בכל תקופה, בכל סגנון ובכל צורה.
אני אישית, מצאתי את עצמי נע בה בקלילות מטווח אחד למשנהו. זה נכון שלקורא קל אולי יותר לקרוא פרוזה מאשר להבין שירה, כי בראש ובראשונה יש בסיפור עלילה. אבל זה גם הרבה יותר ארוך ולעיתים גם מייגע. בשיר, הכותב יכול בכמה שורות תמציתיות להביע בפני הקורא עולם ומלואו.
לאחרונה אני באמת מוצא את עצמי חושב יותר ויותר על עלילה מאשר על סגנון, כי אני כותב יותר ויותר פרוזה, וזה מקשר אותי ל"אגדת שיבולת" שהזכרת. "אגדת שיבולת", היא בעצם רומן שישב במגירותיי שנים. בעבר הצעתי אותו לכמה מו"לים אך נעניתי בשלילה. אני רוצה להאמין שבנוסף לשיקולים העסקיים של המו"ל, הרומן היה באמת בתולי מדי ולא בשל דיו. ב"אגדת שיבולת", אני מדבר בעצם על דור הכיפות הסרוגות שאני חלק ממנו ועל הדרך שהלך בה מן השמאל העובד ובעל הערכים הסוציאליים ועד לימין הקיצוני אליו הגיע היום. תהליך שהלך והתגבר מאז מלחמת ששת הימים ועד לימים טרופים ומבולבלים אלו. תהליך שהפך את בני דמותי לחרד"לים (חרדים לאומיים). שלמרות יסורי המצפון שלי אני לא חש כיום כי תמיד חלקי עימהם, להפך, לצערי. יותר ויותר אני מוצא את עצמי עומד כנגד דעתם. פרסמתי פרקים ספורים ממנו כסיפורים קצרים באתר "דרך המילים", אולי כדי לקבל תגובות, אולי כדי לנסות להבין מה רע בהם שהם לא עברו את סף הלקטורים של בתי ההוצאה. זה היה אולי גם איתות ראשון לחברי האתר כי אני לא רק כותב שירה והייתי סקרן לשמוע מה דעתם על כך.
10- מיהם הסופרים האהובים עליך.
עמוס עוז תמיד מאיר את עיני. אני נפעם מכך שהוא מדבר בדיוק כמו שהוא כותב, כי אני לא כזה. הכתיבה קלה לי מאד, בעוד הדיבור קשה עלי. מאיר שלו מצחיק אותי תמיד בהומור המיוחד שלו ואני מזדהה עם נושאי כתיבתו המשלבים ארץ ישראל ואדם. דויד גרוסמן שאת ספרו "מישהו לרוץ איתו" קראתי שוב ושוב, מדהים אותי בכתיבתו המדויקת. למרות המחלוקת שהתעוררה סביבו.
אהבתי גם את "אחוזת דג'אני" של אלון חילו, שמצא דרך תיאטרלית ומיוחדת להביע את רעיונותיו ואהבתי במיוחד את הדיוק והתפאורה הפסאודו-היסטורית שלו.
אני לא מפסיד שום ספר של הרב חיים סבתו שיכול לכתוב גם רשימת קניות לסופר בעברית מדהימה. העברית המפוארת שלו שואבת מאותם מקורות עליהם גדלתי גם אני. מחיים סבתו אני מוצא גשר ברור וטבעי לספריו של חתן פרס נובל ש"י עגנון, שאני חוזר אליהם מפעם לפעם. יש לו סגנון ייחודי הניזון עוד מן הלמדנות של העיירה היהודית. ואם אמשיך בכיוון הזה אז קראתי את רוב ספריו של יצחק בשביס זינגר וגם שלום עליכם עדיין מדבר אלי מעת לעת. המקורות עליהן נשענת השפה שלי, נובעים מן המקורות היהודיים עליהם גדלתי, כך שאני חש ביניהם כמו בבית. חבל שהדור הצעיר כה רחוק מספרות זו שמשיירת מעט מן העולם הישן ותרבותו.
ספרים מסתובבים אצלנו כל הזמן בבית, אנחנו רשומים כבר שנים כמנויים בספריה העירונית ברחובות והספרים עוברים בין כל בני הבית מיד ליד, עם המלצות כמובן: "זה בשבילך, זה לא בשבילך, אתה תאהב את הספר" וכדומה. כמובן שיש את הספרות המתורגמת הזרה, אבל אשתי כבר יודעת שכשנופל בידה ספר עברי הוא חייב להגיע גם אלי.
11- מה הספר האחרון שקראת ואתה יכול להמליץ עליו.
הספר האחרון שקראתי הוא דווקא ספר מתורגם, "תולדות האהבה" של ניקול קראוס.
ספר מבריק שכתוב כסיפור בתוך סיפור ויש בו מן הגורל היהודי, מן הפליטות הנואשת, מן האהבה, ומעצבותה של הזקנה הדועכת אל סופה. שני הספורים המקבילים הקשורים זה לזה בתחילה בקשר רופף אך משתלבים בשיאו של הספר לסיפור אחד מופלא. שני הסיפורים נכתבו במקביל כל אחד בסגנון שונה אבל ככל שהם מתקרבים זה אל זה גם הסגנון המילולי הופך להיות דומה. הספר מדגים סיפורי חיים מדהימים ברגישות נפלאה. מומלץ.
12- האם תסכים לשתף אותנו בתוכניותיך לעתיד בתחום הכתיבה.
קשה לדבר על תוכניות לגבי מי שכתיבה אינה מקצועו אלא עדיין תחביב. מקצוען מעמיד לפניו מטרות ברורות ולוחות זמנים. אני כותב בשעות הפנאי, ולכן אני מגדיר את עצמי כחובב כתיבה. אבל כל מה שאמרתי עד עכשיו אינו אומר שאין לי חלומות. כן, חלומות לעתיד זו המילה הנכונה, לא תוכניות.
לאחרונה אני מצוי בתקופה של כתיבה אינטנסיבית עד כמה שמטלות חיי מאפשרות לי.
אני מנסה לכתוב רומן חדש, יש לו כבר שם, והוא מטה את כתיבתי באופן מובהק לכיוון של פרוזה. זה קשה.
פרננדו פסואה הסופר והמשורר הפורטוגלי, בן ליסבון, כתב שכל סופר כותב למעשה רק ספר אחד. אך הוסיף שאם אדם רוצה לכתוב יותר מספר אחד עליו להפוך את עצמו ליותר מאדם אחד. אני מקווה שאצליח למצוא בי אדם נוסף או לפחות את אותו אדם, מעט משופר מן הקודם.
אני מקווה שאצליח לעניין בתי הוצאה לאור יותר מהרומן הקודם שכתבתי. הכתיבה מעסיקה את מחשבתי לאורך כל היום ואני מתמלא רעיונות ומאבדם בכל שעה. זה גורלו של אדם עובד שמוצא זמן מוגבל לכתיבה רק בשלהי היום. הקצב יהיה מן הסתם איטי, אבל אני מניח שהסגנון שלי (כאדם) ישמר.
שירים אני כותב בפרצי מוזה אקראיים. יש שבועות וחודשים שבהם המשושים שלי קהים והכתיבה נאלמת. ויש פתאום פרצים של מוזה, שבהם כל גירוי יכול להקפיץ שיר לעולם. זה יכול להיות על פתק לשוק, או במחשב, או בעבודה, בין לקוח ללקוח, או שאותה שורת פתיחה פשוט נתקעת לי בראש ולא מניחה לי עד שאני מגיע הביתה למחשב וכותב. העיקר לשרוד בדרך המילים.
חמשת היצירות שיוסי הלמן אוהב במיוחד:
אני אוהב את כולן, זה נדוש, אבל אפילו אני חייב להודות שיש כאלו שאני אוהב יותר. אנסה להסביר מדוע.
ראשון הוא השיר "אמת צרופה". יש בו חיפוש סיזיפי ואולי אבוד מראש של אמת עצמית שמי יודע אם אזכה לה אי פעם.
כְּבָר שָׁנִים שְׁאָנִי נוֹדֵד
עַל גָּב מִילִים נִרְדָפוֹת
דָּבְּשׁוֹת שִׁיר
אוֹ סֵפֶר,
דָּשׁ בָּשְׁעָלִים
בּוֹטֵשׁ שְׁבִילִים בַּמִנְעָלִים
נוֹשֵׂא מָפַּת דְּרָכִים תְּחוּחוֹת
אֶל סוֹד הַגָלְעִין
הַפְּנִימִי
הַכָּבוּשׁ
הֶעָלוּם בַּאָפֵילָה
הֶעָטוּף סְבִיבוֹ בִּשְׁכָבוֹת
שֶׁל הֵבֶל.
כְּבָר לֵילוֹת שְׁאָנִי בּוֹהֵה בָּם מְרָחוֹק
בָּגָלַקְסִיוֹת הָמְרַקְדוֹת מְעָל
כְּמוֹ בְּאוֹרוֹתֵיהַ שֶׁל עִיר
לֹא מוּשֶׂגֶת
מְנָסֶה לַחֲדוֹר
אֶת סוֹד
הָחֲשֵׁיכָה הָגְדוֹלָה שְׁבֵּינֵיהֶם
מְחָשֵׁב לְעַצְמִי
עָד הֵיכָן מָגִיעַ עוֹמְקוֹ
שֶׁל הַחוֹר
הַשָׁחוֹר.
רַק אֶתְמוֹל חַשָׁבְתִי לִכְשֵׁעַצְמִי
שְׁגַם בַּחָלַל הַרִיק וְהֶחָשׁוּךְ
הַנִמְצָא בְּתוֹכְכִי
מִתְנָצְנֵצִים כַּמָה וְכַמָה
אוֹרוֹת רְחוֹקִים
גָּלַקְסִיוֹת פִּלְאִיוֹת
שְׁנָהַגְתִי לִרְאוֹת בָּהֵן
לֹא פָּעַם,
אֶמֶת צְרוּפָה.
פורסם גם בכתב העת" מעמקים כתב עת וירטואלי לספרות ואמנות" גליון 18
http://www.daat.ac.il/daat/mimaamakim/category.asp?id1=0&gilayon=18
השיר השני שבחרתי הוא "פנים שיחייכו אלי". שיר קטן ומינורי, שאומר עבורי כל כך הרבה. הוא מהווה עבורי את אותה כמיהה המלווה כל ילד (ואני עדיין ילד, ככולנו), שמישהו יאהב אותו. זה משהו שנשאר טבוע בי מילדות, הרצון הבלתי נלאה הזה לאהבה, הוא כל כך מדבר אל הרבדים הראשוניים שבי שחשבתי לעצמי שאם פעם אצליח להוציא לאור ספר שירים משלי אקרא לו "פנים שיחייכו אלי."
פָּנִים שְׁיֵחֲיְיכוּ אֵלַי
עֵינָיִים שְׁיָאִירוּ
לִיוְויָת חֵן
שְׁתִּלְחַשׁ לִי
הִצְלַחְתָּ יֶלֶד.
השיר השלישי שבחרתי נקרא "חשתי את היד", אחד משירי האהבה. הוא מדבר ללא מילים, הוא מדבר בנגיעה אחת שאותה לפעמים זוכרים בשעת צרה או ברגעים אינטימיים שבינה לבינו יותר מאלפי מלמולים מזויפים. אני אוהב את המינוריות של הנושא המנוגדת לעושר המילים בשיר.
חָשְׁתִּי אֶת הַיָד
שְׁהִנַחְתּ עַל כְּתֵפִי
וְאָמַרְתּ לִי
אֶת כָּל הַמִילִים
בִּשְׁתִיקָתֵּךְ
וְשִׁילָחְתּ בִּי
אֶת כָּל צִפָּרֵי הַשִׁיר
בְּחִיוּכֵךְ.
וּכְשֵׁהֶחֱזָרְתּ אֶת הַיָד לִנְדָן לִיבֵּךְ
רָאִיתִּי אֵיךְ הוּצָּת הָאוּר
בָּאוֹפֶק
הַרָחוֹק.
השיר "מגילות גנוזות", נוגע בעובדה המצערת אך הבלתי נמנעת של היותי דור שני לשואה על כל השריטות המתבקשות מכך. ביני לבין הורי היו ימים קשים של התנתקות, היום אני מבין כמה טיפש הייתי בנערותי, והשיר הזה הוא מחווה להורים היחידים שיש לי, בני דור המדבר, ואם תראו דמעה גולשת במורד לחיי לקריאת השיר הזה, דעו כי לא מקסם שווא הוא.
אָבִי הוּא הֵלֶךְ
שֶׁל שְׁתִיקוֹת
בְּמִדְבָּר
וְצִיָה
וָאֲנִי שׁוֹזֵר בְּמַבָּטוֹ
מַפּוֹת
וּשְׁבִילִים
לִמְצוֹא אֶת מְבוֹאוֹ,
אֶל קֵץ
הַדְמָמוֹת.
*
אִימִי הִיא אִי
שֶׁל מָעֲשֶׂה
שְׁלֹא תִּשְׁקוֹט
וְלֹא תָּנוּחַ דַּעְתָּה
עַד שְׁיִבַשׁ הַיָם
סְבִיבָה,
יָם הָדְאָגָה
הַגָנוּז
וִיְהִי לְיַבָּשָׁה.
ו..לא אוכל לעשות עוול לסיפור הקצר. האמת היא שכאן קל לי יותר. "סיפור קטן" הוא הבחירה המיידית שלי. הוא כתוב במינוריות המנוגדת לסגנון המילולי, קצבו איטי כקצבו של ההלך הזקן, ויש בו חכמת חיים המועברת מסב לבן. וזה דבר שגם אני חווה אותו כיום כסב לנכדים.
סיפור קטן
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=44601
