מהי אהבת אמת?

מהי אהבת אמת?

אני כל כך משתוקקת אליה

אני מדמיינת איך היא מצמיחה כנפיים גדולות

שלוקחות אותך

למקום אחר

שנותנות לך להרגיש שהכל ורוד ויפה

אלוואי שתהיה לי אחת כזאת

כמה שיותר מוקדם

שאני אתאהב באמת

ולא סתם, עכשיו אמיתית!!!

אני יודעת על כל מיני בנים חתיכים

אך באף אחד אני לא מתאהבת

אני רוצה שהאהבה תגיע לנשמתי

ותצייר פרחים יפים וורודים

תגיעי אהבה, כמה שיותר מהר...

את השיר הזה כתבתי בכתה ו', או ה'.

הייתם מאמינים? בכתה ו', או ה'. האמת היא שאפשר לזהות את חותמות מילותיה של ילדה קטנה. שגיאות כתיב, תחביר מוזר. קצת קיטש, פה ושם. ומצד שני, המון אמת. כשמצאתי את השיר הזה לאחר שיטוט-שעמום בין יומניי הישנים, נדהמתי לגלות שבגיל כזה אני היא זו שכתבה אותו.

"אני מדמיינת איך היא מצמיחה לי כנפיים גדולות

שלוקחות אותך

למקום אחר"

איך ידעתי אז? שזו ההרגשה. איך עודני ממשיכה לנוע באותה התחושה, "אני יודעת על כל מיני בנים חתיכים, אך באף אחד אני לא מתאהבת, אני רוצה שאהבה תגיע לנשמתי...".

מכתה ו', מכתה ו', אולי אפילו ה'... אני מצפה לאהבה שכזו.

בכתה ח' קיבלתי אותה. בכתה ח' היא חדרה לי לנשמה ועיצבה אותי מחדש.

מאז כתה ח' אני משוטטת כמו האדם שגורש מגן העדן האבוד. תוהה ועובדת, משתדלת, מספרת, משחזרת, לומדת, נפגעת, מתגברת. היום אני בכתה י"ב. ועדיין מבקשת...עדיין חולמת.

האמת שהיום כמעט לא נותרו לי חלומות, או יותר נכון, לא נותרו בי אמונות. האם אהבה היא זוגיות? האם אהבה היא צירוף כימקלים שמתנדף? האם אהבה אינה אהבה אלא אם נוצרת בין שני אנשים בעלי אותה תחושה?

לא כולם יכולים לחוש את האהבה שאני מדברת עליה, זו אהבה של אומנים. אני מודעת לכך שבאמירה זו אני מתנשאת, שופטת. אבל אני מאמינה שאני יודעת.

יש אהבה של אנשים פשוטים, אנשים פחדנים... שמתקבעים על מי שמראה כלפיהם הבנה וחמלה, ואז הם מתרגלים, מקבלים את הכח החזק ביותר והמשעבד ביותר שקיים אצל בעלי החיים, כח ההרגל. אז הם מתרגלים, ומתרפסים על קורות הבטחון שלהם. נתלים אחד בשני. ומכריזים, זו אהבה.

מצטערת, אני לא מסכימה, זו לא אהבה.

ולמה תצפו עכשיו, שאכתוב מה היא באמת אהבה?

מה פתאום. אני לא יכולה. אצל כל אחד אהבה היא שונה...אבל קיים בה מכנה משותף אחד שלא קיים אצל הסוג שתיארתי למעלה, לקיחת הסיכון. העיוורון, הטוטאליות, ההקרבה.

אהבה היא כח חזק יותר אפילו מכח ההרגל. אבל לא כל אחד מוכן ליטול אותו לידיו. לא כל אחד מוכן לצפות לו, לחכות לו, להשתעבד לו...לקחת סיכון בשבילו. וסיכון אינו רק סיכון של החלטה נחרצת למול עובדות סותרות, סיכון הוא גם שנים של בדידות....סיכון הוא גם כתה ח' וכתה ט', וכתה י' וכתה י"א, וכתה י"ב,

בהן, בודדה, צפיתי באנשים רצים במעגלים סביב אותה מילה ישנה.

וזוגות משוויצים. ובנים מסביבי שמחזרים, ושהיו מוכנים, לתת לי את מה שכולם בגיל הזה כל כך רוצים.

"יומולדת בצפון עם מאמי", "תורכיה עם אהובי". אלבומים בפייסבוק. של סוג הפחדנים.

אהבה לא תלויה בצפון, בתורכיה, בסוריה, בפריז או באפגניסטן. אהבה יכולה גם להתרחש בחדר חזרות מעופש ולבן. תזמורת אבודה.

ואני מצידי ממשיכה וממשיכה, לנגן טיטאניק על הפסנתר של הכתה, במשך שלוש שנים בערך, ובכל פעם מחדש אני מקווה, שאולי התווים האלה יבהירו לנו, יגאלו אותנו, ינחיתו עלינו את האהבה.

לפעמים אני מגנגנת ומדמיינת איך שאהובי צופה בי מקדישה לו שיר, או שאני מנגנת ומתפללת שהצלילים האלה יפתחו את שערי השמיים ויעניקו לי את מבוקשי, יגשימו את משאלתי.

לפעמים אני מנגנת והלב שלי מתחיל להגביר את פעימותיו, ואני מדמיינת איך עוד מישהו שיושב בכתה ירגיש גם הוא איך שהמנגינה יכולה לצייר לנו בדייקנות סוחטת דמעות שכזאת, רגשות. את האהבה.

מי סי מי מי סי מי, מי סי מי מי סי מי, התווים עולים, ויורדים למטה חזרה. מתארים לנו כמה ציפייה מלנכולית יש בה, באהבה. כמה רגש שכמעט מתמלא, כמה סיפוק שכמעט מתממש. כמה געגועים, כמה זכרונות, כמה לילות, כמה שיעבוד, הקרבה, וסכנה...

ואולי זה כל מה שאני מבקשת במכתב הזה של ילדה בכתה י"ב, שמזמן כתבה שיר משעשע ומלטף על אהבה. שיהיה מי שיבין את כוונתי, שירגיש כמוני, במילות משוררים, בצלילי מוסיקאים, בשורות מחזאים, בתזוזות של שחקנים. את האנרגיה הקדושה הזו, שרבים כל כך, פחדנים, חיללו כשנשאו לשווא את שמה,

אהבה.