"יש ימים שנשארו,
והם רבים. והם שלו.
ויש שעות שמלאות כולן בריח שלו..."
היום נחתה עלי הארה מסוימת. מה זו בעצם מריבה? היא אינה קיימת. מה אנשים מנסים לעשות כשהם רבים? הכוונה הראשונית היא לשכנע את השני בצדקתם. וכמובן שכוונה זו לעולם אינה צולחת. ובעודנו נסחפים בפרץ הרגשות והאכזבה, אנחנו שוכחים את הכוונה הראשונית. אנחנו דוחפים ומכים מתוך אינסטינקט, מנסים לעורר את תשומת ליבו של זה שמולנו. אז אנחנו זורקים לו מילים פוגעות, ומשפטים משסעים. המקרה הכי גרוע הוא כשהיריב נשאר אדיש, ואנחנו מתבוססים בדמינו ופגיעתנו, והוא יכול ללכת לו, להמשיך בדרכו, ואנחנו ממשיכים וגועשים מבפנים, וההתפרצות לא עוזרת, ולפעמים האלימות הפיזית משתחררת.
אני חושבת שהריב האחרון שלנו היה לפני שבוע.
הגעתי נטולת כוחות ומלאת תלותיות לסניף. עד שהספקתי להגיע מיום הלימודים המייגע ליום העבודה, הספקת לסיים לנקות את המזנון שלנו. אז ניגשתי אליך וקיטרתי בפניך על יומי הארוך ועל כך שלא היית צריך לקרוא לי עד לכאן אם סיימת את העבודה, וכל מה שזכיתי לו ממך היה מבט מזלזל.
בתוכי התחלתי כבר להשתגע. ובין רגע שכחתי את כל התקוות שלי להרמוניה איתך. אז המשכתי וצעקתי בשטף מילים, בתוכך לא נשארת אדיש, אבל הפגנת אדישות מאצ'ואיסטית מתגרה. וענית משהו בנוסח קוטל וחותך, ואני זרקתי "אז מה" ונדמה לי שאז ניסית לעזוב את החדר. לא יודעת איך פתאום דחפתי אותך, פשוט ככה, דחפתי אותך. ונדמה לי שאתה נבהלת, מזה שאני אולי אפילו יותר מאצ'ואיסטית ממך. כן, ממש ככה, בתוך הגוף הנשי והעיניים החולמניות, אני שתלטנית ואגרסיבית. כמובן שלא הפגנת שום סממן של בהלה, רק לחץ מסוים,אולי אפילו סלידה, ודחפת אותי בחזרה. אחרי שזה קרה הבנתי כבר שחציתי את הגבול, שניסיתי להכריח אותך להבין אותי. אז עזבתי את המקום, או שאתה עזבת ראשון, אני לא זוכרת.
ידעתי שהפעם זה היה חמור. בינתיים הספקתי לדמיין את עצמי מרביצה לך, ממש ככה. נותנת לך אגרוף, ואחר כך בעיטה, וגורמת לך להצטער על כל דקה. ומצידי ככה הייתי ממשיכה. איזו מין בת אני? אני שונאת אותך.
לאחר חצי שעה בערך נרגעתי במקצת, והעסקתי את עצמי בעניינים אחרים. אתה התקרבת אלי, ופצית את פיך על מנת להגיד לי משהו. אני קטלתי אותך מהר והכרזתי "אני לא מדברת איתך". לא יודעת מאין צצו לי המילים האלה. הרי אני רוצה לדבר איתך, אני רוצה להיות איתך. בעצם, זה די ברור, כמו שידיד חכם אמר לי, הריחוק הוא הצד השני של התלותיות. ובשתיהן קיים אותו אלמנט שתלטני. הרגשתי אותך נדקר מעט. מיד תיקנת את עצמך ב"טוב" אדיש. אבל ראיתי איך שנפגעת.
כשאני כותבת את השורות האלה אני לא יכולה שלא להזכר במה שקרה כשהיינו חברים. כעסתי עליך, וניסיתי לעשות לך בדיוק את אותו תרגיל. אתה איחרת לפגישה שלנו כבר בפעם השלישית,בהתחלה נזפתי בך, ולא ענית. לאחר מכן ניסיתי ללכת בהליכה מהירה, אבל לא זכיתי להתייחסות ממך. מוזר, באמת כואב לי להזכר בערב הזה למרות שבאותו ערב לאחר שנפרדנו, הייתי קצת המומה, אבל חתכתי את העניין מהר מאוד, ושכחתי ממך במהרה, אתה מצד שני לא התנתקת לעולם מכל מה שהיה.
בכל מקרה, ככה בערך נגמר אותו יום עבודה משוגע של מריבה.
"יש ימים שנשארו,
והם רבים. והם שלו.
ויש שעות שמלאות כולן בריח שלו..."
איך זה ששבוע לפני אותו יום עבודה מקולל אפילו האוויר, הרגיש בנשמות שלנו מותאמות ומתקרבות בהרמוניה מושלמת?
אני לא זוכרת באיזו הרגשה הגעתי ליום העבודה הנדיר. או למה ציפיתי. אה, פתאום אני נזכרת ששכבתי על הספסל ודמיינתי אותנו חברים.
לאחר שעה בערך אתה הגעת, ואמרנו שלום חשדני. לאחר מספר דקות כבר הרגשנו פתוחים אחד לשני, מוזר. במין קסם מהיר, חזרנו לתקופה שבה היינו אחד לשני מראה. שבה אהבנו את מה שראינו מולנו במראה, וידענו שאנחנו מהווים יחידה.
הצקנו אחד לשני בהערות ציניות, ומשום מה לא נגררנו לריב, זה היה כאילו שדיברנו ב"סגי נהו",את מכוערת, משמע את יפייפיה. אתה מפחיד, משמע, תוי פניך מרתקים אותי בכל פעם מחדש.
אני נגעתי לך בלחי, וסירטטתי את תווי פניך, הסתרתי את מבטך הנוקב בידי, עיניים בצבע תכלת מביטות בי, ולא ממצמצות לרגיעה.
"הרבצנו" אחד לשני רק בשביל להרגיש את המגע.אתה דחפת אותי לעבר הקיר ובמהלך אותה תנועה, בחיבור הזוי שכזה, הפרחת לעברי נשיקה. ואני התגנבתי מאחוריך וניסיתי לבעוט בך כי ידעתי שתתפוס אותי ותכלא אותי בגופך. אני ציירתי על הקיר, ואתה הצלחת להתגנב מאחורי בשקט מופתי ולהבהיל אותי, ובאותו זמן גם לרגש אותי, כי כל כך שמחתי שזה אתה.
מה שהטריף אותי באותו יום היה הריח. באותו רגע הרגשתי שאני קצת משתגעת.
ישבנו כולנו בשיחת "חבר'ה" של השכבה. ופתאום עלה בי ריח מוכר עד חניקה. למי שייך הריח הזה? הוא שייך לך. וואו. אתה בכלל לא יושב לידי. אתה יושב מולי, רחוק כל כך,אין סיכוי שהוא נובע ממך. התענגתי על הריח המושלם, ניסיתי להסניף,ובאותו זמן גם לנתח אותו. מאיפה צץ? זה הריח של האביב, ימי פסח, שלי ושלך במושבה. בתקופה שבה היינו אחד לשני מראה. שבה אהבנו את מה שראינו מולנו במראה,וידענו שאנחנו מהווים יחידה. ועכשיו בכלל ספטמבר, סוף הקיץ, גיחת הסתיו. אנחנו לא יושבים בחוץ, אנחנו יושבים בתוך בניין מעופש ואתה יושב רחוק ממני במידה גדולה. כל הניתוחים האלה כמעט העלימו לי את הריח המטריף. אבל אני ניסיתי להסניף אותו עד המולקולה האחרונה.
תראה איזה יופי, עולם משוגע. אני רוצה להרביץ לך, וגם להצמיד אותך בנשיקה. אני שונאת את כל מה שמסמל אותך, וחורקת בשיניים כשאני רואה את דמותך. ובכל זאת,
יש ימים שנשארו.
והם רבים, והם שלך.
ויש שעות שמלאות כולן בריח שלך...
