דורות בדרכך

בשדותייך מלבלבים ניצני האביב

עשבי הזמן שלצד הדרך

עקבותיהם של הדורות הרבים

לילות חניה ליד המעיין הרוגע

מתחת לאור זרקורי הכוכבים

האדמה רכה כל כך ורוגעת

ובמשעולים ילדי המחר פוסעים

ודורות יושיטו אלייך ידיים

ויגלו מחדש כל סמטה ושביל

אפילו אם הדרך קשה מתחת שמייך

שורשייך נטועים עמוק באדמה

ולעולם אינך אבודה

אחרי נדודים רבים בדרך

בצילך אפול מסוחרר ונטול כוחות

לצד באר המים החצובה בסלע

בסתר החורשות מקלטי דורות

וכשאקום שוב על רגליי לתור בשבילייך

עת שעת שיבה נופלת עליי

לא עוד אוכל לצעוד כצעיר בנייך