אשרף הניח גופו על מרבצה מתחת לעץ הרימון. היא, עמדה מעליו ואמרה: הנה, אנחנו לבד, מהי הבשורה המרגיעה?
הוא תחב ידו אל כיס הגלביה.
החזר את הכסף לכיסך! אינני זקוקה לרחמיך!
רוחמה, אין לי כסף בכיסי... הירגעי מעט, הנה, קחי וקראי את הכתוב כאן, אמר והגיש לה את כתב-הסימוכין.
היא עיינה במסמך ועיניה ברקו מאור השמחה. היא כרעה על בירכיה ונפשה התפללה לחבקו. פניו זהרו. הוא הושיט אליה שתי ידיים אוהבות, והיא נאספה אליהן ברצון. אחר-כך שתקה לרגע. מחשבותיה הילכו בחדרי מוחה ושאלה: אז מה יהיה שמך כעת? נכון, מכובד אתה ונהגת עימי בכבוד, אך אשרף, לא תוכל עוד להיקרא במחיצתי.
נחמיה. נחמיה הוא שמי, בעבור שניחם אותי האלוהים בהפגישו אותנו. נפשי איתך. ידי משתוקקות לחבקך.
היא הניחה ראשה על כתפיו. הוא לפת אותה ברוך ובאהבה, והיא הציפה אותו בשאלות: מה יהא על אמך, אני דואגת לה?
סיפרתי לה על אהבתי אלייך. היא יודעת על נחישותי לשאתך.
מה היתה תגובתה?
לא המתנתי לתגובתה, מיהרתי אלייך.
ואביך? ואנשי השכונה?
אנו נתחתן ונבנה את ארמון אהבתנו הרחק מן הכפר.
אינני יכולה, לא חשבת על אבי?
חשבתי, הוא יבוא איתנו.
רוחמה חשה שתשובותיו מתחמקות. היא הבינה שאמו הביעה התנגדות לאהבתם, והקשתה בשאלותיה: אם הוריך יתנגדו לנישואינו, מה יהיה עלי? מה יעלה בגורלי?
אל תקשיחי שאלותייך. אני מספיק מבוגר כדי להגיע להחלטות משלי, ואנחנו נתחתן!
אני בטוחה, אך איזשהו עצב מצויר בעיניך... עזוב, חזור אל ביתך, אני חייבת לנקות את הפחון לקראת בואו של יום-הדין.
בסעודה המפסקת של טרם תחילת הצום, הגישה רוחמה לאביה שאר ירקות. נפשה צהלה בכל פעם שנזכרה במסמך שנחמיה הראה לה. מילותיו, בעניין נישואיהם הביאו אותה להתייצב מכובדת בפני האלוהים, כי חשה שיש כפרה ומחילה למעשה שאשרף עשה לה אמש. אביה לא הלך לבית-הכנסת. אחרי הארוחה הוא פסע חפוי-חיים אל מיטתו והתכנס באבלו. רוחמה יצאה אל עץ הרימון. היא הניחה גופה על מרבצה והרהרה בחתנה. הכוכבים עמדו בלב הרקיע כשפקחה עיניה. והירח, כמו שלח פנים שוחקות אליה, ניצב בזוהרו והאיר לה דרכה אל פחונה. עם זוהר הכוכבים ופניו המאירות של נחמיה, כיבתה מחשבותיה והתכרבלה אל חלומות של ימים אחרים.
הבוקר שעלה היה מהול בקדושה. למרות הצום, ומפאת כוחו התש, הפצירה רוחמה באביה ללגום משקה של בוקר. הוא סירב לדרישתה בתנועות ראשו, כמו אמר להיחלש ובכך להתנקם בחייו. היא הניחה לו ופתחה את החלון החלוד של הפחון. הגברים עשו דרכם אל בית-הכנסת. גם הנשים התהדרו בבגדים של יום טוב. גם לי יהיו בקרוב בגדים יפים כאלה, חשבה רוחמה לעצמה בהביטה בנשים שפסעו אחר בעליהן בצעדים מחושבים.
רחוב ה"יהוד" התרוקן מתושביו. הפחונים היו שוממים. רוחמה לא מצאה לעצמה משהו לעסוק בו, פרט למחשבות על עתידה הטוב יותר, המתקרב אליה. היא העבירה את היום במנוחה לגופה ולנפשה. עם רדת החשיכה, לאחר שהגישה לאביה ארוחה חמה וטעמה ממנה אף היא, יצאה רוחמה לראות אם הנצו הכוכבים, שבעלותם הבטיח נחמיה לבוא.
היא פסעה חרש אל עץ הרימון וראתה שניצב הוא שם דרוך לבואה. היא התקרבה אליו בצעדים מפוזזים ומדי פעם הביטה לאחור, לראות אם מישהו צופה בהם. היא עמדה מולו. הכוכבים האירו לה את פניו.
מה קרה, נחמיה. למה נפולות פניך?
הוא אחז בה בזרועותיו והצמידה אל לבו. היא חשה ברעד שהשתלט על גופו. פניה לבשו דאגה.
אנא, אל תאמרי וגם לא חצי דבר. הניחי לי לחבקך. הניחי לי להירגע בזרועותייך, כשאירגע, אספר לך.
היא שתקה. חששותיה גברו, אך הרהיבה עוז להשיב לו כחיבוקו. היא ניסתה להסיר ממוחה את המחשבה, כי זו לה הפעם האחרונה שתחוש פעימות לבו המבעבעים בפעימותיה. היא נשאה אליו עיניה בתחינה. נחמיה חש במצוקותיה ואמר: אל לך לחשוש. אנו נתחתן בהקדם ונעזוב את הכפר, אך מכיוון שאין באפשרותנו להינשא לפני תום החגים הבאים עלינו לטובה, קודם נעזוב את הכפר. מחר, עם שחר, אצא לדרכי למחוז בו היהדות שלטת, אשלם בעבור קורת-גג, ואז אשוב לקחתך.
ומה עם...
גם אביך יבוא איתנו.
אני בטוחה, אך כוונתי היתה לשאול על תגובת הוריך.
הורי אינם חלק מרגשותי כלפייך.
הם מתנגדים?
נחמיה הביט בה ארוכות בטרם פצה את פיו. נשא עיניו אל כוכבי המרום ונראה כמי שנעתקו המלים מפיו.
אני יודעת, הוריך מתנגדים לנישואינו. אתה רק לא יודע איך לבשר לי זאת!
אינני יודע מדוע אמי מתנגדת... בסך הכל גם היא נישאה בניגוד לפסיקת הוריה. והיא אשה, ומתקופה אחרת. ואני, כגבר, אינני מורשה להמרות את רצון אמי?
ורידיו רעמו בגופו. נדמה היה כי עומדים הם להיקרע מעורו ולהמטיר כעסו לכל עבר.
הירגע, נחמיה, אולי אמך דואגת לשמה הטוב, לאחר שכבשה מעמד מכובד בקרב תושבי הכפר. אני בטוחה שזו הסיבה להתנגדותה ואני מבינה ללבה. הרשה לי לשוחח איתה, אני אצליח לקבל את הסכמתה.
אם כוונתך לספר לה שפעלנו כדרך איש באשה, היא יודעת. סלחי לי, נאלצתי לספר לה, כדי לשכנעה לתת הסכמתה לנישואינו, אך לא עלתה ההצלחה בידי.
רוחמה השפילה עיניה אל רגבי האדמה. היא ביקשה את אמה לצידה.
אל תיעצבי, אנחנו נתחתן!
אני לא חוששת שלא תשאני, לבי מלא עצב, כי הנישואין שלנו יביאו לניתוקך מאמך וממשפחתך, ולזאת אני לא רוצה להיות הגורמת. אנא, הרשה לי לנסות... מחר, בבואי למלא את הכדים, אדבר איתה.
את אינך נושאת עוד כדים! לא למען אמי ולא למען איש מתושבי הכפר הזה!
אני לא מסכימה לדעתך. אמשיך למלא כדים עד אשר אמך תיתן בירכתה לנישואינו.
הוא השיל זרועותיו מכתפיה.
אמנם לא נתתי הסכמתי לדעתך, אך לא ביקשתי שתסיר זרועותיך מכתפי. אחוז בי בעוצמה, כי הביטחון שורה עלי בעצם מגעך.
המבוכה עטפה אותה לאור אמירתה. נחמיה ניצל את הרגע, ואימצה אל גופו. פיו מצא את שפתיה, ובנשיקתו החושקת הציף אותה בטל התשוקה. הם התפלשו לאורם המסמיק של הכוכבים, ורימוני אהבתו ניטעו בה. אחר-כך הוא קם מגופה. הם ישבו איש ואשה תחת לעץ ועסיס פירותיהם נטף. לקראת חצות, וכמו עלתה העלטה מן החשיכה, אחזה רוחמה בידיו לקימה. הוא עזר לה וקרב גופו אל גופה לעוד נגיעה של לפני פרידה. נשק לה, ובנשיקתם לגם מתוכה רעד עז.
על מה ירעדו אמותייך?
אינני יודעת, אני חשה במסתורין שמתרחש כרגע. אני נושמת את הסופה הנושפת בגורלי.
מדוע תנבאי שחורות, הרי ייעדנו חיינו לנישואי נצח בהתיחדותנו?
זו לא הסיבה שאני רועדת. אינני מנסה לפרש את תחושתי. זה לא העניין... הנח לי. אלך למיטתי להתגונן מפני הסופה הזו.
לשוא את מודאגת. לכי לישון. כאשר תתעוררי, תראי כמה השמש מעירה לנו. לילה טוב.
לילה טוב... הישמר מפני הדרך החשוכה. הישמר מהלילה הזה.
מה קרה לך? את מרעיפה דאגות על לבי.
צא לדרכך ואור הכוכבים ישמור עליך!
הוא אחז בכתפיה. ובעת נשק לשפתותיה, עמדה לו תשוקתו. ידיה עוד היו אחוזות בידיו. היא מילטה פיה מנשיקתו, הביטה בו בדאגה, נשקה על לחיו בחופזה ורצה אל הפחון. הוא עקב בעיניו אחר רוך פסיעותיה הנעלמות ממבטו ושם פניו אל תוך החשיכה.
והלילה כאב לה לרוחמה. והשקט נתן זעקתו בהרהוריה. היא נדדה ממיטתה שלה אל מיטתו של אביה. רצתה לוודא שעדיין יש חיים באפו. היא חיפשה מרגוע לדאגתה. עד הבוקר היא נדדה. בגופה ובמחשבותיה.
אביה התעורר לאבלו משנת הלילה. היא העלתה אש בפתיליה ומהלה עשבי תה, להרוות צמאונו. וצמאונה. עייפותה גברה על יכולתה לשאת את המחשבות הנוגות, ובהגיעה אל מיטתה, נרדמה. רק צלילה הצורם של החבטה על דלת הפחון הקפיצה אותה מתרדמתה, כאשר חבטו בה, בעוצמה בדלת, אנשי החוק. היא יישרה את קמטי שמלתה הדהויה. בטרם הספיקה להגיע אל הדלת, פרצו אנשי החוק פנימה. הבהלה והפחד תקפו אותה.
הבלבול אחז במוחה, אך מיד התעשתה ושאלה: מה...
אך בעל הדרגה הבכירה קטע תמיהתה ושאל לשמה.
שמי רוחמה, אך מה פשר התפרצותכם כך אל ביתי?
את מתבקשת להצטרף אלינו.
מדוע? מה קרה?
את לא יודעת מה קרה? אינך יודעת מה עוללת? החרטה לא מציפה את נשמתך? הרי רק בליל אמש תם יום הכיפורים וכבר ביצעת את חטאך הראשון? יום הדין שלך קרב!
נשימתה נעתקה מגופה. היא התיישבה וניסתה להירגע, הרי לא ביצעתי כל עבירה, עלי להחזיק עצמי, אמרה לעצמה ואחזה ראשה. לאחר שחשה, כי צלילותה ממלאת את שיכלה, אמרה: בינתי ממני והלאה. אני לא מוצאת הגיון במילותיך...
גם חרותך תהיה כעת ממך והלאה, לעג לה בעל הדרגה הבכירה.
התואיל לידעני מהו חטאי?
בבית המעצר, הקצין החוקר יפשיר קרירותך! אנא, אם אין בדעתך לקחת איתך דבר מה, בואי איתנו.
אביה ישב כל העת רועד ונפחד. היא ניגשה להרגיעו: אשוב עוד בטרם יגיע זמן ארוחת הצהרים.
הוא לפת ידיה בחוזקה, ולא הניח לה ללכת ממנו.
אל תדאג, אבא, הסר חששות מלבך. בתך אינה חוטאת. אשוב לאחר שאבהיר לקצין החוקר בבית-המעצר, כי אינני מן החוטאות.
היא התאמצה לאסוף ידיה מכפותיו. דמעותיו זלגו על אצבעותיה והן ליטפו פניו.
את חייבת למהר, האיץ בה בעל הדרגה - בעל החוצפה.
רוחמה נשקה לאביה שהגביר בכייתו ופסעה לפני אנשי החוק, אשר קבעו לה עבירה, אך לבה היה בטוח בטעות אשר נקלעה אל גורלה. כאשר חלף הרכב על פני ביתו של נחמיה, האוחז בלבבה, הבחינה בהמולה שהתרחשה שם. בריות בהמוניהם הסתודדו בגן. נשים בוכיות. גברים אוחזים ראשיהם, כמו אמרו לעכל דבר מה נורא, אשר אין באפשרותו לחדור אל הבנת מוחותיהם. היא פנתה אל בעל הדרגה בשאלה: סלח לי, אדוני, על מה ההמולה בבית המוכתר?
הוא נעץ בה מבט אלים ולא השיב מלה, ונראה כמי שנאמר עליו: ויסגור אלוהים את פי האתון להרחיב הצרה. רוחמה שאלה שוב. ובשלישית. ובאין עונים, הסבה ראשה לאחור. נפשה כאבה על שאינה משותפת בסוד המסתורין. הדרך נתמשכה מעבר לזמן המדוד עד לבית-המעצר, וזאת בשל שתיקת הרועמים לעברה, ורק מידי הביטם בה, העלו חיוכי בוז על פניהם נגועי הרוע.
בעל הדרגה ליווה אותה עד לפתח דלת תא-החקירות. כאשר התיישבה על השרפרף הנמוך, שהעלה את גובה בירכיה כמעט עד סנטרה, אזק הקצין החוקר את רגליה וידיה. העלפון השתלט על חושיה, כך שלא הספיקה להביע התנגדות למעשיו של הקצין. כאשר התעוררה אל המציאות העגומה, עמד מעליה הקצין ברגליים פסוקות מגאווה וגער שאלותיו אליה: את מודה במעשייך?
אינני יודעת על מה יעלה קצפך ובמה עלי להודות?
האם את רוחמה?
הנני, אך מה פישרה של החקירה הזאת?
אני ממליץ לך להודות. הבטחתי למוכתר שתיענשי.
מה חטאי, שעלי להיענש בעבורו?
תודי במעשה!
האם תואיל לספר לי במה עלי להודות?
הוא זעק ושאגת אריה רעמה מגרונו: אינך יודעת?
הסיום מחר...
