השעון סבב ואני, שעונה על זמן שאול, נתמכת באלוהים,
שהחליט -ילדה נשמטת.
עולמי הלך וסגר עלי. מגיעה לגן הילדים אפופת שינה, אילמת, מסתורית ומבולבלת. כבויית עיניים, עיגולים שחורים עיניים דומעות.
כשהגננת הייתה תולה את ציוריי בגאווה על הקיר המרכזי בגן, הייתי באה בבוקר, לוקחת צבע שחור עבה ומפחמת את הציור לבל תישאר בו טיפת חדווה אנושית.
רציתי להיות תמיד התורנית וכשלא התרציתי, נשכבתי על החול,מתפלשת, חולצת נעליים, מתפשטת.
הגננת לא ידעה מה לעשות איתי.אותות המצוקה שלי כלל לא סומנו כאור אדום.
רק אותה מערה, שם בקצה הכפר הייתה לי למפלט ולמזור.
הנוריות חיכו לי בפתח קסמו לבואי.
יושבת שם בפנים שעות מבלה עם עצמי, מחבקת משהו בי, שידע שהיד שנגעה בי הייתה אסורה לי
. הגוף, הנפש, פירשו נכון ואני לא הייתי כמעט בבית. הייתי משוטטת. היו נוהגים לקרוא לי "ילדת רחוב".
בשעות הערב המאוחרות הייתי מחייבת עצמי לחזור הביתה. בדרכי חזרה הייתי עוצרת אצל המלאך הגואל שלי.
אישה ערירית שאהבה אותי ללא תנאי וללא סייג. רק הייתה רואה אותי במעלה השביל, הייתה יוצאת לקראתי, מחבקת ונושקת לי. אוספת אותי לאמבטיה ומקרצפת ידיי המוכתמות בצבעיי טבע,
מלבישה אותי בלבוש נקי ומגוהץ, אותו שמרה עבורי בארון קטן רק שלי ובו בגדיי המכובסים.
ואז הייתה משלחת אותי נקייה ואהובה אל הבית
מצאתי אימא מצווחת, מעשנת, חסרת אונים, משועבדת אל מול
היסטריית החיים. וההוא,האיש השחור הגדול שלט בבית ביד
רמה.
הטבע הביט בי ושאל: "אייך ילדה?"
אך אני כבר לא הייתי ילדה.
הגבולות טושטשו, לא ידעתי מי אני ומי האיש...אימי הייתה ברקע ואולי פחדה גם היא עצמה.
הרגש קרע את הגוף,בתוכו סבלתי מלהיות שייכת, כי למדתי להיות מנוקרת.
אימא שרה. עובדת, נמרצת, מוסיקה ריחפה כבר מהבוקר. הייתה בה אמונה פשוטה.
"הסתכלי השמיימה והתפללי" הייתה אומרת לי, "הוא שומע אותך!"
הסירים היו על הגז, כשהיא לימדה אותי לבשל; מה לשים לפני מה, איך לקלף ולתבל. חיכיתי לימיי החמישי האלו, בהם ישבתי והייתי איתה, עם אימי. היא לימדה אותי לנקות, לאבק, לשטוף ולמרק.
אבי חינך לחיסכון, לכיבוי חשמל. דמיי כיס חולקו אחת לשבוע,
בשקית מיוחלת, מחוברת לחצי שוקולד חלב עם הפרה המשוגעת.
היה טורח על יישור הכיסא, על הכנת שיעוריי הבית.
משמעת מסורבלת
הקפיד על אכילה נכונה,ללעוס באיטיות ובפה סגור.
וללכת זקוף
לנשום אוויר, לשאוף לריאות ולרוקן האוויר.
מסע של
הליכה בכביש החופף לבית, היה מסע של בריאות.
למדתי לנשום, לשבת ישיבת לוטוס ולמדתי לאהוב את האיש השחור רצה הייתי בשדות, מחפשת אותו, מריחה את צווארו, שריח האדמה דבק בעורו.חיכיתי לו. התאהבתי.
אימי הפכה להיות המתחרה שלי. מלחמת הישרדות נשפה בעורפי. הפכתי להיות מרדנית. רוצה להשיג הכול ועכשיו.
בבית הספר למדתי בחריצות. שרתי במקהלות סופראן בקולי הגבוה, סולנית בקולי הצלול. רקדתי בלהקות מחול והובלתי כמחוללת במופעים. הריעו לי, סגדו לי.
שערי גלש בגלים זהובים על גבי ועד למותניי.
בבית הייתי הסמרטוט, שניקה, שקרצף, שקיבל אותות מופת ומחמאות על ביצועיו, מחמאות להן חיכיתי בשקיקה. כשאימי דוחפת אותי תלכי לאבא שלך את לא הילדה שלי...
המחזור הגיע. מסתודדת עם עצמי, שומרת סוד דימומי. מרגישה אישה והאיש השחור היה הראשון לדעת.
גברים החלו שולחים מבטים מרמזים ואני מסתתרת נפחדת
מאותם רמזים, חשופה לאני האמיתי, שיצא דרך ריגושים אלו; מלבושים מיוחדים חושפים אברים מוצנעים. והוא,עקב אחר מעשיי, חיבל בכל מערכת שהחלה להראות ניצניה.
"זונה" היה קורא לי ומשלח אותי לחדרי,
נענשת על לא עוול בכפי...
היכן אני מתחילה והיכן אני נגמרת?
קישור לפרק הקודם
