לילה אחד בעמק

"בוקר טוב סנופי מתוק".
- "בוקר אור. רגע.. מה?!? מה את עושה כאן?".
"טיפשון, כבר שכחת? אני איעלב".
- "אני...לא, זה לא ייתכן".

מסתבר שזה כן ייתכן. קמתי בבוקר ורציתי לקבור את עצמי. מומין אמא? לידי? על השטיח בסלון? כששיערות בית השחי שלה פרועות? זה סימן שלא משתמע לשתי פנים! ברחתי משם כל עוד נפשי בי, ולא היה חסר הרבה שגם היא תברח. לא הבטתי לאחור. התנהגתי כמו לוט, שעשה בחוכמה ולא נהפך לנציב מלח. אני זוכר את זה משיעורי התנ"ך של המיולין. הוא חי באותה התקופה, סיפר לנו הכל.

אבל איך הגענו למצב הזה? ניסיתי להיזכר ולא הצלחתי. מה שאני כן זוכר זה שכשקמתי בבוקר מסביבנו היו כמה בקבוקי אלכוהול. חלקם משובחים, חלקם פחות. אכן, זו הדרך היחידה שהייתי נוגע בדבה הזו. אם לא הייתי משתכר לא הייתי יורק לכיוון שלה בכלל! אבל העובדות הן שכנראה קרה משהו. לא הרשיתי לעצמי לחזור ולשאול אותה. העדפתי להדחיק.
מומין דופק בדלת. מה אם הוא גילה? זה הסוף שלי. אני פותח לו והוא מביט בי בעצב. "אמא שלי בוגדת באבא". אני נותר ללא מילים. מנסה להסביר לו שזה לא ייתכן, ושאמא שלו היא סוסת היאור הכי נאמנה שאני מכיר. הוא מציג בפניי את הראיות. הבקבוקים, האביזרים, הסימנים על השטיח. "אבא שלי כלל לא בבית. הוא במילואים. סנופקין, אני לא יודע מה לעשות, עזור לי". הבטחתי לו שאעזור. לגבי הדרך, אחשוב על זה כבר. העיקר שלא יגלה מי היה איתה.

שוב דפיקה בדלת. "השתגעת?! מה את עושה כאן?", אני אומר לשמנמונת. היא מסבירה שהתגעגעה אליי. "זה מסוכן, עוד יחשדו בנו. מספיק הבן שלך כבר יודע שבגדת באבא שלו. את רוצה שהוא יידע עם מי? זה יהיה הסוף של שנינו!". מומין אמא פרצה בבכי קורע לב, דמעותיה הרטיבו את ספת העור החדשה שקניתי אך לפני שבוע מאיקאה. עניין של 7,000 זהב יכול להיהרס בגלל דמעות של סוסת יאור תמימה, שרק רצתה לחוש את טעם החיים שוב. לא ידעתי מה לעשות. יותר מהכל חשבתי על המילואים הבאים שלי. אם אהיה נשוי, אשתי תבגוד בי? אין נאמנות בעולם? כאשר היא נרגעה מעט הבאתי לה כוס מים היישר מהבאר ולא מבקבוק. היא חייכה וחיבקה אותי חזק. לפתע שמתי לב שידיה מחליקות במורד גופי! עצרתי אותה. אמרתי לה שטעויות לא עושים פעמיים. היא שוב פרצה בבכי מר והספה שלי צעקה סופית 'הצילו'.

כל שיחה בין אנשים בעמק נראתה לנו חשודה. היתה לנו הרגשה שכולם יודעים את הסוד הקטן אך עבה של שנינו. ככה זה כשאתה מסתיר משהו ואתה לא שלם עם זה. מומין אבא חזר מהמילואים עייף אך מרוצה. הוא סיפר חוויות אך לא ממש הקשבנו לו. כך הוא מדבר, שעות על גבי שעות, לוגם עשרות כוסות תה במרפסת הבית, כאילו לא טעם תה מעולם, וכל שאנו רואים זה מלמולים היוצאים משפתיו. כך אני ראיתי, מסתבר. מומין אמא הפשיטה אותי במבטה, וכשנותרתי עם החוטיני המנומר שלי בלבד, אמרתי להם לילה טוב והלכתי אל ביתי לפני שתפשיט את כולי. מהבית טלפנתי אל הסולרי שלה (לא זו לא טעות, אנחנו ממש ירוקים בעמק), והסברתי לה שזה לא יכול להימשך. אנחנו חייבים לספר את האמת.

אז סיפרנו. מומין אבא לקח את זה נורא קשה. תחילה הדחיק וחיפש את יגאל שילון. כשהבין שזה באמת קרה, ניסה לקפוץ מן החלון.
ואז, כשנרגע, התרגז שוב, נופף בכובעו וחיפש את סרח. "אני ארצח אותו, הוא ניצל את אשתי, הנבל הזה!".
אז אכן סיפרנו את האמת, עם שינוי קל בפרטים. אני רק מקווה שהיא לא בהריון, שלא ייצא סנופקינון קטן ויהרוס לנו את התכנית הגאונית עליה חשבנו בדיוק שניה וחצי.

מומין אמא לא הפסיקה לחשוק בי. גידלתי שפם, חשבתי שאולי זה יעזור לי להיראות מבוגר וירתיע אותה.
להיפך. "אתה ממש כמו כוכבי הפורנו של פעם. זה מדליק", אמרה.
"את ממש אובססיבית כלפיי. זה מציק", השבתי לה.
השתובבנו פעם אחת אחרונה לזכר הימים ההם, בזמן הזה. פעם אחת יותר מדי.

סרח הנוכל שתל מצלמות בכדי לנקום.
נתפסתי עם המכנסיים למטה, מה שנקרא.
רק היא נותרה עם סינר המטבח עליה, ותיקה השחור על כתפה.
העיקר שלים היא יכולה ללכת ערומה. תמהונית.