התאבדות
היא ישבה שם על המזוודה הבלויה. כולם באו לראות: אמסלם, הקטנים של מזל, וכל מי ששמע על הרומניה המשוגעת עם החליפה.
ברך על ברך, גרבי ניילון עם פס מאחור, כפפות לבנות וחליפה לבנה שקנתה במיוחד למאורע. כובע קטן עם סיכת דמוי יהלום, נעלי עקב ובוץ, הרבה הרבה בוץ.
המזוודה הבלויה והבוץ התאימו באיזו אירוניה מסוימת, השאר לא התחבר. היה גם מבט זגוגי בעיניים וחיוך עקום, העיניים היו מושפלות ושרויות במחוזות רחוקים שהשאירה מאחור.
"אמא בואי מהר" צעק פפה הקטן של מזל, הוא היה יחף כמו כולם עם תחתונים לבנים וגופיה קרועה.
"מה קרה? מה תה צועק? תיה בשקט" אמרה מזל והשתתקה ברגע שזווית עינה קלטה את המחזה. "מה קרה לה זותי גם כן? מה ניה לה?"
"תירי אמא יש לה כובע מצחיק" אמר הילד והצביע על דודתי קלרה.
היא לעומת זאת לא זזה. אמסלם אמר למזל שככה היא מהבוקר, ושהם לא יודעים מה לעשות, בעלה המהנדס ההונגרי כבר דאג שיפנו את הצריף שהוצע לה, אבל אותה אי אפשר לשכנע לזוז.
"צ'ה, צ'ה, צ'ה" צקצקה מזל, "מזל פארש עם הבוץ הזה והלבן, איפה שאר החבורה?" "הלכו לנקות את שאר הצריפים" אמר אמסלם. "אולי נביא לה קצת מים? משו?" "עזוב" אמרה מזל, "יש לה בעל הוא ידג לה, לנו יש צרות אחרות, בוא פפה מאמי נלך לצריף, עוד מעט שבת, נביא לך גופיה אחרת".
הילד רץ במעגל סביב המזוודה, רגליו מבוססות בבוץ ומשמיעות צלילי ספלאשים, בסיבוב האחרון הוא נתן למזוודה מכה קטנה עם הרגל והלך אחרי מזל לצריף שלהם.
היא עדיין לא זזה, אמסלם התקרב, התכופף והסתכל מלמטה, ישר בעיניים, זה דווקא כן גרם לתגובה. היא הזיזה את כל הגוף לצד השני של המזוודה פלוס שינוי סיכול הרגליים. העקב שהיה באוויר היה חום בניגוד לשאר הנעל שעדיין הייתה לבנה.
העיניים שלה קלטו את הניגוד. "לא נורא זה רק בוץ" אמר לה אמסלם. ,זה טוב בוץ, זה אומר גשם ובריאות" המשיך הוא לנסות.
ג'ורג חזר, כל הקרחת שלו מלאה טיפות מים, הוא היחיד מבין כולם שכבר התחיל להתקלף מבגדיו. היה לו מכנס חאקי קצר אמנם, אבל הגרביים השחורות עדיין הגיעו עד הברכיים. "מה קורה לך?" שאל ברומנית במבטא הונגרי, "את צריכה לעשות את הזריקה שלך עכשיו, וחוץ מזה כבר ערב ולא אכלת כלום. בואי ניקח אותך לצריף". הוא הרים אותה מהמזוודה לאט כמו שלוקחים ילד קטן מהיד, ועזר לה לעבור את הבוץ. העקבים שקעו עם כל פסיעה. הם נעלמו לכוון הצריף.
"איזה מוזרים" אמרה מזל לפפה, ולקחה אותו על הידיים. "למה באו אלו אני לא מבינה? מילא אנחנו הביאו אותנו מהמערות, אבל הם? בטח חושבים אמריקה פה. בוא מאמי נלך הביתה שלנו, נכין לך אוכל אבא תכף בא".
בצריף של דודה קלרה, אמא שלה חיכתה. לא היה לה מבט יותר מפוקח מהבת שלה, היא ישבה שם ובהתה דרך החור בפח שאמור היה להיות החלון.
"מה עשיתי? מה עשיתי? מלמלה בלי הפסקה. פניה היו טמונות בכפות ידיה. "מה קרה אמא, מה את אומרת?" שאל ג'ורג תוך כדי זה שהוא מניח את אשתו על מיטת הסוכנות.
"הכל בגללי, והקרובים שלי כאן, בגללם סחבתי את כל המשפחה. אמרו יש פרדסים. עץ תפוזים זה מה יש".
"לא נכון" אמר ג'ורג, "כולנו רצינו לבוא, את לא יכולה להאשים רק את עצמך".
"בואי קלרה, נעשה לך את הזריקה והכול יהיה בסדר, מחר אני אנסה ללכת לדבר עם הונגרי אחד כאן שיש לו קשרים עם התימנים והמרוקאים, אולי יש עבודה".
"עבודה?!" צעקה סבתא שלי. "מה עבודה, אתה השתגעת? כולנו נמות פה עם כל הציגנים האלה והמחלות ואתה חושב על עבודה?, זה מה שיש לך בראש? איך תשאיר אותנו פה? התנים יאכלו אותנו, מקודם הלכתי לפיפי ויש שם כזה, נו איך לגיד, חור באדמה. ישבתי שם פיתום חשבתי שאני למות, אני שומעת יללה כילו פה ליד הוא בא לרוג אותי"
שוב היא הניחה ידיים על הפנים, "מה עשיתי?" "די כבר" אמר ג'ורג אולי תעשי משהו מואיל במקום לבכות, תלכי לצריף שלכם תבדקי מה עם מנדל, אולי הוא צריך עזרה? אולי הוא גם יבוא איתי מחר לחפש עבודה?".
היא קמה והלכה בלי לומר מילה, נעלמה בחושך.
בחוץ באמת לא רואים כלום החושך עוטף את כל המעברה מכל הכוונים, אין אפילו ירח ולא כוכבים, אפילו הם לא מגיעים למקום הזה. מרחוק שוב יללות של תנים.
אלומת אור מטפסת על הפחון, ומטילה צל עד לפחון השירותים בצד השני, סבתא ברתה אומרת למנדל בלחישה "אני בטוחה שזה התימני הזה בא לרוג אותנו פה, מי יודע עלינו בכלל? אפילו גופות שלנו לא יחפשו. "ברתה די, מספיק עם השטויות שלך, לכי תירי מי זה? אולי אורח צריך עזרה משו?" "איזה אורח? " ממשיכה סבתא ברתה "זה הוא, נו זה שאמרתי לך אתמול שהוא לא צריך ללכת אף פם לבית שימוש" "מה?" שואל מנדל. "כן נו, יש לו מכנסיים שמגיע עד לברכיים ושמה יש לו כזה הרבה בד ומקום, ובמקום ללכת לבית שימוש, הוא עושה במכנסיים, יש לו הרבה מקום והוא לא צריך לשבת בחור". "ברתה , באמת, החום עלה לך לרוש, מה זה שטויות את מדברת" מנדל קם והלך בעקבות אלומת האור.
לבד, הכול חזר אליה, כל המחשבות הטורדניות הציפו וחנקו אותה. היא לא יכולה לנשום, חייבת לשים לזה קץ. המחשבה חלפה בה ללא יכולת לחזור עליה במחשבה שנית. איזו הקלה חשה פתאום. כל הצער שגרמה לאחרים יהיה מונח עכשיו מאחוריה והיא לא תוכל יותר לשאת באשמה כי פשוט לא תהיה קיימת.
היא נכנסה לטירוף חושים, קמה בקפיצה על שתי רגליה למרות גילה המתקדם. הכול היה לה מאוד ברור בראש, זה רץ לה כמו תסריט מדויק.
היא התכופפה והביטה מתחת למיטה, שם בתוך המזוודה החומה עם הקרעים הוא שכב לו. היא קיבלה אותו על האוניה בדרך ארצה, הנוזל בפנים היה לבן. תווית בשפה זרה, היא פתחה אותו בידיים רועדות. ללא היסוס הטתה את הראש לאחור, וגמעה וגמעה עד שלא היה לה אוויר. נעצרה לשנייה, שאפה והמשיכה עד הסוף. התיישבה על המיטה, החליקה את הסדין כדי שיהיה מסודר כשימצאו אותה ככה, גם למות צריך בכבוד חשבה לעצמה. עצמה עיניים שילבה ידיים והייתה די מרוצה ושלווה עם עצמה.
בחוץ שוב נשמעו יללות התנים, אלומת האור נעלמה. מנדל חזר, הדף את חתיכת הפח ששימשה כדלת והתיישב על כיסא הסוכנות המאולתר.
"כבר הלכת לישון?" שאל.
"הבת שלך עושה שוב ביות, עשתה שמח לכל המעברה, כל הציגנים באו לראות אותה ככה יושבת על מזוודה שלה. מזל שג'ורג הלך להביא אותה אחרת היו בושות".
"מה במת את יושנת?" אמר ודחף לה קלות את הרגל. אין תגובה. ניסיון שני. אין תגובה. הבקבוק הציץ אליו מאחורי הפחון. הרים אותו ושאלה בעיניו. זה לא יכול להיות. היא לא עושה דברים כאלה. מה חשבה לעצמה.
ניסה שוב לקבל תגובה, אבל כשהתקרב קול נחירה קטן הרתיע אותו. גם זה לא ממש משהוא מקובל. הפעם דחף את האף שלו לתוך הפרצוף שלה. "אוי לא" נפלטה מגרונו צעקה. "ברתה מה עשית לי, אני לא ממין" הוא כרע ליד המיטה. ריח הוודקה החריף, המשיך לרדוף אותו גם כשיצא מהפחון. "ג'ורג בוא מהר תזור לי קרא כשנכנס לצריף של הבת שלו ברתה לי ניסתה להתאבד"
"מה?" קרא ג'ורג. "אני בא".
איך שנכנס לצריף, הכה בו הריח החריף. "מה זה? מנדל מה קורה פה?" "אני לא יודע אני חושב שהיא שתתה את כל הבקבוק".
מזל תלתה כביסה. "שמעתי שהיה מקרה של התאבדות אצלכם אתמול?" צחקה.
"אין דבר בסוף זה יעבור להן אל תדאגו".
אחת משוגעת והשנייה מנסה להתאבד עם בקבוק וודקה, ממש שכנים לעניין חשבה תוך כדי ניעור הבגדים והחיתולים.
לפחות אצלנו אין מקרים כאלו, לנו זה ממש מלון חמישה כוכבים פה אחרי מה שהיה לנו שם.
סבתא שלי ברתה לא ממש התאבדה, והמשיכה לחיות עוד הרבה שנים טובות אחרי המקרה, אבל תמיד זכרו לה את הבושה. דודה שלי קלרה לא ממש הייתה משוגעת אבל תמיד זכרו לה את מקרה המזוודה. דוד שלי ג'ורג לא ממש היה מהנדס אבל תמיד חשבו שכן. סבא שלי מנדל, טוב הוא היה היחיד שלא הצליח להתגבר אבל אף אחד חוץ ממנו לא ידע מזה אף פעם.
