גיוס קל ונעים??!
כן, הבן הבכור כבר הגיע לפרקו.... הצו התדפק כבר על הדלת.
ביתם היה אחוז תזזית, מה לקנות , ואיך לסייע לו במעבר לחיים החדשים .
היום המכריע הגיע, מחר הבן יתגייס, בשעה טובה!
יש לסדר לו תיק עם ציוד.
כאן מקבלת השקפת העולם השונה בין גבר לאישה, משמעות תוקף
הגבר, האבא השמח מחפש לחסוך כ מ ה ש י ו ת ר .
כמו תמיד.
והאישה - רק רוצה בטובת הבן, שהוא יקבל ה כ ל,
שיהיה לו טוב, שלא יחסר לו שום דבר.
שירגיש שמישהו בבית חשב עליו, גם כמו תמיד.
שיהיה לו שם , טעם של כאן ו ע כ ש י ו.
האבא, כבר ילד גדול , בן 50 משוחרר מצה"ל.
הוא כראש המשפחה, איש למוד נסיון וקרבות,
שנלחם באומץ בשירות המולדת, נזכר בימי זוהרו,
מתרפק על השירות המיוחד שהיה מנת חלקו .
שבוע לפני הגיוס, הוא פנה אל ה'בויידם'
ועשה מה שקוראים - "הכן רכבך לחורף"...
הוא הוציא את תרמיל החאקי שבע השנים,
ששימש אותו מאז צבא הסדיר לאורך כל המילואים
וחשב לתת אותו לבן הבכור...
ואז - פנה ל "אוצרות" ששמר בארון הבגדים שלו בתוך נרתיק ישן, קמוט ומהוה שזכר ימים טובים מאלו.
הוא שולף טרנזיסטור ישן, קטן, ומתפעל - " וואלה ... עדיין עובד , קח את זה"
הוא אומר לבן ההמום - "זה עזר לי תמיד בצבא. אתה יודע בשמירות, ככה פתאום בא לך לשמוע משהו".
היום כשיש MP 3 ואינטרנט וכל השאר מה יעשה הנער בטרננזיסטור משומש מימי מתושלח?
אפילו מתושלח עצמו היה מתבייש עכשיו,
היה מכווץ את גופו ומחשב חישובים של קץ
איך להיעלם? איזה בושות הוא עושה לו,
מוציא אותו מנבכי ההסטוריה אל קדמת הבמה,
ומחפש לחדש ימיו כקדם.
ובכן, ספירת מלאי-
מתושלח היה מתוסכל. גם התרמיל המהוה והישן...
הבן היה המום האמא גם.
רק אבא אחד כילי, היה מתמוגג מאושר כשהבטריה עוד זייפה משהו לא מוגדר...
כיאה לראש המשפחה, האבא, היה מבסוט,
שלא ישעמם לו בצבא.(ולא יעלה לו חוץ מהעלת זכרונות אף פרוטה) והעיקר- לא צריך לקנות חדש, הוא שמר אותם במיוחד ליום הזה-
שנים חיכה ליום המאושר הזה.
כן, הוא רצה לתת לבן גם את הגופיות של עצמו שיקח הבן לצבא.
אין ברירה. הוא - ראש המשפחה יקנה לעצמו חדש.
פעם בעשרים שנה... מותר...
איזו הקרבה, לתת משהו משל עצמו בשרו, לבן היקר,
ולקנות לו, לעצמו, משהו חדש. וואוו.
האישה הקטנה שלו שיכנעה אותו לקנות לבן גופיות חדשות.
בסוף, בלית ברירה הוא השתכנע וקנה . יפה מצידו.
מחיאות כפיים בבקשה.
ובנוסף, הוא קנה לחייל החדש, איזוליר בנד 2 חבילות. וואוו.
מה עושים עם איזוליר בנד, אישתו הקטנה אף פעם לא שאלה, טוב, אולי הוא יודע מהו עושה.
אם הוא אמר שצריך- צריך.
יום לפני הגיוס.
איזו התרגשות.
נכון את התרמיל ההוא הבן המתגייס לא רצה,
אז החכם קנה לו תיק יותר גדול ממנו.
-"אתה יודע התיק הזה מכיל 70 קילו."
האישה הקטנה לא דיברה. היא רק חשבה.
יופי טמבל, אז מה רצית להביע בזה?
והוא, הרהר בינו לבין עצמו מלמולים שאפילו הוא עצמו לא הבין...נו, כל הכבוד , מתמצא בענייני הצבא.
טוב, יש לו עבר מפואר...
אז בצבא- הגיבור הזה – ראש המשפחה,
בידיים חשופות, ללא מגן,
התנפל על שק תפוחי האדמה,
שאיים על כל הגדוד,
ובסכין ארוכה קצץ להם את הרצון לברוח.
אחר כך, כשהם היו מוטלים עירומים ונכלמים,
ללא קליפה היה 'עושה מהם צי'פסים ממושמעים',
והשליך אותם צ'יפס אחר צ'יפס ,
אחר כבוד אל המחבת הצבאי המבעבע.
איך ללא חת בצע את הירקות לפי תור:
קודם את העגבניות סוררות, החלקלקות והחמקמקות,
שניסו להערים ולזחול אל מתחת לשיש,
בתקווה להמלט מגזר הדין.
והוא - הגיבור, בעין בוחנת,
עמד על המשמר . אף עגבניה לא נמלטה מתחת ידו.
והן, המסכנות - הסמיקו מרוב בושה אבל,
לא עזר להן שום בכי חרישי... הן מצאו את עצמן
זוחלות בחזרה אל השיש אל ידיו המיומנות , המחוספסות.
ואז הגיע תור הפלפלים,
הם נפרדו בצער מראשם המזדקר בלי סיבה.
הגרעינים הלבנים הקטנים נשרו ובירכו בחשאי
-ברוך שלא עשני גמבה...
היו מעדיפים מגעו של פח אשפה ולא את המגע הקשה של היצור הנאלח..
וככה היה הופך את הירקות התמימים לסלט מטבוחה חריף ומזיל דמעות.
כשרון, כבר אמרנו שיש לו ? אם לא אז נאמר עכשיו.
ועכשיו , דקה לפני הגיוס של הבן,
הוא שולף סוף, סוף, את הגופיות הלבנות שקנה לכבוד האירוע.
מוציא אותם ממקום המחבוא,
והם שמחים ומאושרים לראות את אור היום .
אבל עד כאן. השמחה מוקדמת.
האישה הקטנה רוצה להוציא את הניילונים המרשרשים ולקפל ביד אמונה כמו שרק היא יודעת... את הגופיות לבן הבכור, הגבוה שלה, שכבר עובר אותה, הקטנה בראש וחצי, שיהיה בריא.
היא תקפל לו יפה, ככה שרק כשיצטרך מיד ישלוף מהתיק החדש וילבש. כפרה.
אבל, החכמולוג לא נותן לה לשמוח, למסכנה,
הוא לא מוכן להוציא את המרשרשים.
איך הבן שלה, כפרה , יילך לצבא והגופיות ישארו לא מקופלות כמו שרק היא יודעת לקפל?
- "אל תפתחי, שישאר חדש.".. דרש החכם.
- "טוב שישאר חדש". פולטת בדחילו ורחימו האישה הקטנה. ולפתע היא נזעקת:
- "מ'זתומרת שישאר חדש? "
הלו... מחר הבן מתגייס,
איך הוא ילבש אותם אם הם ישארו ארוזים וחדשים?!
מה, כשיהיה מסדר הוא יגיד לכולם :
רגע אחד,
אני צריך לפתוח את העטיפות ולשחרר את הלבנים,
מה יש?
תדחו את המסדר לעוד חצי שעה... יש לי פקודה מאבא ...
וגולת הכותרת הם הגומיות לנעליים.
כן, הוא ממש אספן גרוטאות ושמר במיוחד לבן הבכור את הגומיות המצוקמות , הבלויות, והמסריחות, שאיתן הלך במדבר 40 שנה.
נו, אשרינו שזכינו להגיע ליום הזה ...
בלא בושה, הוא מוציא האב הנדבן 2 גומיות שכבר אין להם גומי... מדגים לבן הבכור איך מלבישים על הגרביים כדי שיהיה הדוק כמו שצריך.
הגיע הזמן לתת אותם בטקס רב רושם לבן היקר,
צריך להמשיך את המורשת... שלא לבר על הארשת...
אז מה היה לנו עד עכשיו:
* חכם אחד שהשרות הכי קרבי שעשה,
* טרנזיסטור אחד ששותק ולפעמים,
כשנותנים לו 'מכה' הוא מתעורר מהתרדמת ומדבר,
עד המכה הבאה.
* גופיות חדשות שצריך להשאיר אותם ארוזות.
* אישה קטנה מתוסכלת
שלא נתנו לה לקפל ל'כפרה' את הגופיות.
* בן בכור מתגייס שלא יודע מתי לבכות או לצחוק.
גומיות לנעלים שאין בהם לא גומי ולא רגש.
* וגולת הכותרת... ו... איזוליר בנד... שהאבא החכם מכל אדם.. קנה...
למה צריך איזוליר בנד, לעזאזאל? 2 חבילות...
הבן אמר שאת האיזוליר בנד הוא לא לוקח.
וגם את הפנס, הפלסטרים והפרות היבשים,
כמו את המסטיקים מטפחות הלחות, השוקולד ונייר הטואלט, וכל מה שהאמא , הלא פולניה דחפה לו בשקית לתיק החדש , הוא לא לוקח.
עכשיו מבינים למה התיק יכול לשאת 70 קילו?
חייל טרי. לא מקנאה בו. גם מתושלח מזמן התייאש,
ורצה רק לחזור ל'בויידם'.
החייל הטרי , רצה כבר להיות בבסיס החדש.
לא רוצה חכמים בלילה עם סיפורים משנת קוקוס ,
לא איזוליר בנד ולא כלום, רק מקלחת קרה.
ואם אפשר, תוותרו לו על ה'אפטר', הוא מוכן להיות חניך תורן מעכשיו, כן, כל הזמן, תרשמו . - אני תורן.
ושמיאן הבן הבכור לקחת את האיזולירבנד ( 2 חבילות...!!!)
האב הנדבן עט עליהם כמותצא שלל רב,
אסף לחיקו, בשמחה גלויה,
2 חבילות, וואו !
והפטיר- "טוב , ניתן את זה כבר לבן השני כשיתגייס"
ווי זמיר... .
Welcome to the club… …
איזה מזל, חושבת האישה הקטנה,
שגם היא כבר שירתה בצבא
איזה מזל שהיא לא צריכה חסדים מהאיש הזה
(שהלוואי ולא היה איתה ) שהוא כל כך נדבן...
רגע, איפה היא שירתה?
הא, סתם ראש קטן.
סתם עוד אחראית כ"ס בלבנון במלחמת יום הכיפורים .
סיפורים? מה כבר יש לספר? ...
כל הזכויות שמורות ליעל כרמי גבאי ©
