 "לעולם אל תחלום שהמרואיין שלך ירד על ברכיו," מעניק ברוך אסקרוב-עיתונאי ואיש רדיו-מתובנותיו לגבי ראיון עיתונאי "אני מוצא שהדרך הבריטית היא הנכונה: ג'נטלמנית ותקיפה כאחד. באמצעותה אתה יכול לשאול את השאלות הכי נוקבות ולקבל הענות מלאה מהמרואיין. כך-בתקיפות, בעקשנות, אך בחיוך".
ואכן ברוך אסקרוב –בעל התוכנית "הרדיו פתוח" ברשת א', יישם ומיישם את התיאוריה הזו, בכל שנותיו כעיתונאי ואיש תקשורת. דרך מלאת הצלחות, ראיונות ייחודיים והחלטות שקולות. ברוך אסקרוב הוא ללא ספק, אדם מזן נדיר: שקול, זהיר, חושב וג'נטלמני. "אני אפילו לא רוצה להיות הקטיגור שיאמר על מישהו: אשם או לא אשם. אפילו לא זה," מצהיר ברוך "אני מחזיק ביד מצלמה של שאלות, לא מיקרופון, רק מצלמת-שאלות ואיתה אני הולך מסביב למרואיין. מראה את הפרופיל שלו, את הגב, את הפרונט והמבין יבין. אולי יבין שהוא באמת זכאי? כך אני מתייחס לשאלות, כאל מצלמה איתה אני מקיף את כל הצדדים של המרואיין, מראה מצבים..."
דוגמה טובה לכך, היא אחד מראיונות המופת של ברוך עם ד"ר מאיר גבאי, מנכ"ל שירות המדינה. השנה היא שנת 1993, ברוך מוביל תוכנית חדשות-כלכלית בשיתוף העיתון "גלובס", בערוץ 8 הניסיוני (שבישר את כניסתו של ערוץ 2 לשוק התקשורת).
באותם ימים התרחשה שביתת ענק של עובדי המדינה, ובצעד חסר תקדים החליט ד"ר מאיר גבאי, כמנכ"ל שירות המדינה להוציא מאות צווי ריתוק לשובתים, ביניהם לאנשי התקשורת. זמן קצר לאחר מכן, משנראה היה לו שהפריז מעט, ביטל ד"ר גבאי חלק גדול מצווים אלה.
ד"ר גבאי, מנכ"ל משרד המשפטים לשעבר, עמד באותם ימים, בחזית הפרשיה הזו וידע ראיונות רבים בשאלה התמוהה הזו. לאחר שכבר עבר ראיון בנושא זה, אצל דן מרגלית, חש ד"ר גבאי, נינוח לחלוטין כשהגיע להתראיין אצל ברוך אסקרוב. אך ההפתעה ציפתה לו שם באקט מתוחכם הזכור עד היום, כאחד המבריקים של ברוך.
למעשה, לא נשאלה שם כל שאלה נוקבת, או פרובוקטיבית, אלא הדרך.
רק הדרך היא שהובילה את הצופה לקלוט את האבסורד בצעדיו של ד"ר גבאי.
שואל ברוך את ד"ר גבאי: "מדוע הוצאתם כל כך הרבה צווי ריתוק?"
עונה ד"ר גבאי: "כי זה היה נחוץ."
ברוך: "אם זה היה נחוץ מדוע ביטלתם?"
ד"ר גבאי: "כי הם היו מיותרים."
ברוך: "אז מדוע הוצאתם?"
ד"ר גבאי: "כי הם היו נחוצים."
ברוך: "אז מדוע ביטלתם?"
וכך בספירלה הזו, הסתובבו השניים דקות ספורות, כדברי המשנה: מצד אחד כסומכוס ומצד שני, שלא כסומכוס, עד שאט אט עלה החיוך על שפתיו של ד"ר גבאי, קולט את המלכוד אליו נכנס. ולא. לא היה בו כל כעס, כי אם חיוך שהציף את פניו. והמסר עבר לצופים רק דרך השאלות.
ככלל לשאול שאלות, היא דרכו של ברוך בחיים, שום צעד מצעדיו לא נעשה כלאחר-יד, סתם מתוך הגררות לאירועי החיים. מעמיד על כף המאזניים-זה מול זה ושוקל מוסרית ופילוסופית. תוהה האם זו הדרך הנכונה ומחפש את הקרבה לאמת בכל מקום בו הוא נמצא.
התכונה הזו מצויה בו עוד מימיו כנער, ועל כך אני יכולה להעיד כשכנתו וידידתו מזה שנים רבות.
ברוך (51), יליד תל-אביב, בעל תואר ראשון בפילוסופיה כללית ובמדע המדינה באוניברסיטת תל-אביב, תואר שני במדע המדינה ועל סף סיום התואר המשפטים במרכז הבינתחומי בהרצליה. בימים אלה ממתין להתמחות במשטרה במסגרת תוכנית מיוחדת של המפכ"ל לגיוס הצד המשפטי שילווה את אגף החקירות: "תפקיד לא סקסי במיוחד," הוא מעיד "אבל אני בחרתי בזה כי בעיני מישהו צריך לאכוף את החוק. לא ייתכן שלעולם ימשך המצב של צדיק ורע לו, רשע וטוב לו. הרי לא לשם כך אנו מתגאים באיכות המוסרית שלנו, כששבעים דורות, אנשים היו מוכנים לשכב על הגדר עד שניישב את המדינה הזו שלנו. ומה היה חזונו של הרצל למעשה?" הוא מקשה "חזון שבא לו בהשראה מהיינה, שבניגוד למחשבה שאדם רוצה להתנרמל, הרי ההיפך מזה הוא הנכון: האדם רוצה לשמור על שונותו, להיות גאה, מודע, לא מתחבא ולא מטייח. זה היה חזונו של הרצל בעיני," מסביר ברוך "שהיהודי גם הדתי אך גם החילוני, יוכל להשתלב בחברה מבלי שירדפו אותו."
בנוסף נראה כי הבחירה לעבוד כעו"ד בשורות המשטרה, היא במובן מסוים, סגירת מעגל. מחווה לאביו ז"ל, מראשוני משטרת ישראל ואיש המשטרה הבריטית בשנים שלפני קום המדינה. ונראה כי אידיאלים ואהבת-המולדת, לא היו מושגים ערטילאיים במשפחה זו.
שמוליקאסקרוב, "עיטור העוז" והמגפיים של ברוך
סיפורו הטראגי של שמוליק אסקרוב, אחיו של ברוך, יוצר חיבור מרגש, אל אהבתו של ברוך לרדיו, עוד מנעוריו.
שמוליק אסקרוב, נפצע קשה במלחמת יום הכיפורים ואף זכה ב"עיטור העוז" על מעשה גבורתו. עד היום למעשה, כששמוליק באמצע שנות החמישים לחייו הוא מתמודד עם הפציעה הקשה, מתקשה בדיבור ובהפעלת הגוף והוא מהווה סמל של כוח רצון והישרדות בתנאים שכל אחד אחר היה מוותר ונשבר.
שמוליק נפצע ב-8 לאוקטובר בלחימה עיקשת מול שלושה עשר טנקים. חמש שעות נמשך קרב קשה נגד הסורים, עד שבירתם ותחילת הנסיגה שלהם. כל הכוח, ביניהם הטנקים שתחת פיקודו של שמוליק שועטים לכיוון דמשק ומגיעים עד 30 ק"מ משם. הקרב הוכרע לטובתנו, אך בדרך לדמשק נפצע שמוליק בראשו. כדור של תת מקלע פגע לו מעל לעיין, עבר את המוח ויצא החוצה מן הצד השני. דווח כי שמוליק נהרג. הוא מפונה. חובש שם לב לפתע שרגלו של שמוליק זזה. החובש מזעיק אמבולנס ומפנה אותו. במהלך הפינוי שמוליק מפסיק לנשום והחובש עושה לו החייאה ושמוליק נותר בחיים. אך במשך תקופה ממושכת הוא נשאר במצב קשה, והרופא סבור שבמקרה הטוב יישאר צמח ויאכל מכפית. מצבו היה כה חמור, עד כי הבת הבכורה למשפחת אסקרוב שהיא אחות במקצועה ביקשה שבני המשפה יפסיקו להתפלל לשלומו. אך המשפחה כולה מנסה לראות האם ניתן לתקשר עם שמוליק הממשיך לבהות ולא להראות כל סימן מוטורי שהוא. הפסיכולוגים הציעו להביא תמונות ילדות, אולי משהו ירגש אותו ויראה שמץ של מצמוץ או תגובה. ברוך מחליט להביא תמונות-קוליות, אהבתו משכבר הימים. יחד עם טייפ גרונדיק ענק ומיושן הוא פונה לגלי צה"ל ומקושר לדני קרפל. "דני קרפל היקר," קורא לו ברוך עד היום. הוא שישב עמו שעות ארוכות מצהרי יום שישי ועד שבת, כשהם מקליטים שעות ארוכות, של מוסיקה שהייתה אהובה על שמוליק.
ברוך מגיע עם החומר המוקלט לבית-החולים, מניח את הטייפ לצד אחיו ונותן לו לנגן שמונה שעות ברציפות. אין תגובה. אין אות חיים. ולפתע מתנגן השיר "המגפיים של ברוך" ושמוליק...מתופף את הקצב. יחד עם "נגני, נגני גיטרה..."
שיקום ארוך עוד לפניו. התמודדות לכל חייו. אך דני קרפל ייזכר לעולם, כאור של משפחת אסקרוב. דני קרפל היקר.
אך למעשה הרומן של ברוך עם הרדיו, החל עוד קודם לכן בימים של טרום הגיוס. כשחברו מציע לו לבוא לבחינות של גלי צה"ל. ברוך ראה בזה אתגר, ידע הוא אחד הדברים המבוססים אצלו, שרכש מקריאה יסודית ערך אחר ערך באנציקלופדיה "מכלל", מ"מעריב לנוער", "הארץ שלנו" ומהאזנה בלתי פוסקת לרדיו. כי כל מה שאסקרוב עושה, הוא עושה ביסודיות-עתה ואז, באותה מידה.
הוא החל לעבור ראיון וסינון, ועוד ראיון ושוב סינון ולפתע הוא מוצא עצמו, בשלב הגמר עם עוד ארבעה נבחנים אשר הוזמנו לראיון הסופי. תוך דקות ספורות, התמקד הראיון אך ורק בברוך והשירות הצבאי היה בעצם סגור:
"התקבלת לגלי צה"ל!" והנה חלום שהתגשם, גם אם לא ממש התכוון. אבל ברוך אומר: "לא," להצעה.
"אם אני מספיק טוב," מבהיר ברוך את החשיבה שמאחורי "אחזור לרדיו גם אחרי השירות. מדובר על השקפה שלמה, שרואה בשירות הצבאי את הנסיבות של העם שלנו," מבהיר ברוך שחלומו להיות טייס התנפץ לתוך עיוורון צבעים "זה בעיני לא רק אקט לאומי אלא גם אקט חברי-לא רק פגעתי בלאום אלא גם בחבריי שאמורים לשרת במקומי..." הוא אומר ומבקש להדגיש "לא, אני לא יפה נפש וממש לא מתנדב, אני לא רוצה להיות פראייר אבל אני גם לא גנב הזדמנויות."
וכך התגייס ברוך לשריון, מפקד, קצין ומשתחרר בדרגת סרן, כשהמשפחה הנפלאה הזו מכבדת את החלטתו, למרות הפציעה הקשה של שמוליק.
בכל חופשה מהצבא, זוכר ברוך את אמו שואלת את השאלות הכי שגרתיות: 'איך היה?' ו'מה שלומך?' ורק בדיעבד, שנים אחרי הודתה שהייתה מכבסת את מדיו ובוכה...מתפללת לשלום בנה הצעיר-ברוך אסקרוב.
"רק עם שירות שכזה אני יכול היום, לבוא כעיתונאי ולשאול גם שאלות הקשות," מרגיש ברוך שלם עם בחירתו, זוכר כיצד ראיין ירון דקל את הרב גפני ושאל אותו: "האם חברי הישיבות מגנים על המולדת?" וענה לו גפני בתשובה: "האם החברה' מגלי צה"ל שומרים על המולדת?" מכאן ואילך הראיון לא יכול היה להמשיך, זו הייתה אבחנה ביוגרפית מצידו של הרב גפני. אבחנה שלעולם לא תוכל להיצמד לסרן ברוך אסקרוב.
Don't call us
And they did call. עוד בעת השירות הצבאי, מקבל ברוך מכתב ממרדכי נאור הקורא לו להצטרף לשורות גלי צה"ל. ברוך מקבל תקן של שדר רדיו בקבע ובמשך יותר מעשרים שנה הוא עובר מתפקיד לתפקיד: עורך, מפיק, כתב.
רדיו, טלוויזיה, יועצו של פרס ותמיד שוקל, בורר את הדברים, בוחן. זה ברוך אסקרוב: ראש פתוח ולא בכדי נקראת תוכניתו העכשווית: "הרדיו פתוח".
ראשית הייתה התוכנית "מה אבקש", עם ד"ר יצחק רועה, הנערץ מאוד על ברוך. "מכתבים לטנקים" התוכנית הבאה: תוכנית עצמאית ראשונה שלו עם טייפ הגרונדיק המפורסם שבידו, תוכנית על מלחמת יום הכיפורים, ספיישל דקומנטרי ברדיו על מבצע ליטני, ואז הוא יוצא ללימודים על חשבונו, ובמהלך לימודיו לתואר ה-BA מגייס אותו ד"ר יוסי ביילין להיות יועצו של פרס.
תקופה רבת משמעות בחייו של אסקרוב, שגם הבחירה בה לא נעשתה כלאחר יד, אלא לאחר שהניח את כל האפשרויות על כף המאזניים. כך אסקרוב.
ברוך אסקרוב דוברו ויועצו של מר שמעון פרס
אותו ברוך איש-האשכולות, האדם החושב אשר רכש השכלתו ביסודיות רבה דרך נבירה יסודית באנציקלופדית "מכלל", לא פסח, כך נראה, על גם על הערך "מוסר".
הוא מעיד שאת הגישה הזו, קיבל מהבית: "לעולם לא דרך שיחות מחנך, אלה לא היו אצלנו מעולם בבית. אלא דרך דוגמאות אישיות ולו גם הקטנות ביותר," הוא מסביר "כמו שאמי לעולם לא אמרה לי, כשנשמעה דפיקה בדלת: אם זו ז'ניה, אז אני לא בבית..."
אחר אותו ערך "מוסר", הוא תר גם בימים בהם הוצעה לו משרה להיות דוברו ויועצו של שמעון פרס. אז-באמצע שנות השמונים. והוא תוהה האם זה המקום הנכון עבורו.
"באותם ימים הייתי פרילנסר ברשת א', וכשבאה ההצעה הזו, היא גרמה לי להתלבט," מספר ברוך "כי הנה אני נקרא לתחום שיש לי עליו ביקורת לא קטנה ולהצטרף לשורותיו זה כאילו להכיר בו. החלטתי להתייעץ. המרצים שלי בתחום מדעי המדינה-אמרו לי: 'לך ותלמד מקרוב איך הדברים נעשים.' הייתה גם גרסה שאמרה שאולי דווקא מבפנים אוכל לשנות דברים. אבל אני לא רציתי להרגיש כמרגל שעושה קואליציות מבפנים, כי אז בעצם אקבל את הצורה של הצנרת."
או אז הלך ברוך להתייעץ עם פרופ' אסא כשר, מרצה שלו בחוג לפילוסופיה. כשהעצה שלו הייתה שונה והיא אמרה: 'אתה תחליט שלעולם לא תשתנה. ודווקא משום שאתה חושב חשיבה ביקורתית, כדאי שתהיה בעמדת מפתח כמו זו. ובלבד שלעולם אל תיתן למערכת להשתלט עליך.'
"ואני החלטתי ללכת על זה, מתכנן להמשיך לעשות את הדברים בדרכי, להשאיר תמיד את האני מאמין שלי. דברים קטנים כמו שעל כל מכתב שנקבל יהיה מענה, ובכלל התייחסות לפרט. ואני מודה שהיו אלא שבע שנים נפלאות בחיי, אינטנסיביות. כאלה השקולות ל-27 שנים בחיי אדם. כשכל מה שאני יכול לומר על שמעון פרס, שיש הבדל עצום בין השר הזה להר. הר ככל שאתה מתקרב אליו נעשה יותר קטן, את זה אי אפשר לומר על שמעון פרס..."
לאחר שבע השנים השמנות האלה, חוזר ברוך אל הרדיו כשהוא נוגע במגוון תחומים הקרובים לליבו: משדרן כדורגל, כשהוא מביא את אהבתו הידועה ל"הפועל תל-אביב", שהיא קבוצה ייחודית בעיניו, נגיעה במוסיקה – קרבתו והערצתו ללהקה האהובה עליו מכל "קולואיסום". שכבר הפך לחלק ממנה מאחורי הקלעים, בהשתתפותו על הבמה וליווייה למסעות ברחבי העולם. הוא מתנסה אף בתחום הכלכלה, אז בערוץ 2 הניסיוני כאמור. ובין לבין ובמקביל נוגע בתחום חדש, והופך להיות יועץ לחברה בינלאומית לייעוץ תשתיות שבנתה את הרכבת התחתית של ניו יורק וכעבור זמן קיבל תוכנית רדיו נוספת שקרא לה: "הדברות," תוכנית שהחל בה לאחר רצח יצחק רבין ז"ל והוא מייחל להחדרת חשיבות ההדברות גם בינינו לבין עצמנו. התוכנית זכתה לרייטינג עצום ברשת א': 250,000 מאזינים כשהשנייה בגודלה זכתה רק ל-20,000 מאזינים. ואז אסקרוב הגיעה התקופה שברוך עוזב לזמן מה את הרדיו, הופך לדוברו של פרס והשם "הדברות" נתפס על ידי מישהו אחר. הוא מקבל משבצת משלו ובוחר בשם: "הרדיו פתוח", בכפל משמעות: מכשיר הרדיו פתוח, גם רוח האולפן פתוחה והנה תכנס בו תוכנית.
התוכנית משודרת ברשת א' ביום ראשון ב-12 בצהריים, ביום שישי ב-9 בערב וגם ביום רביעי ב-6 בבוקר למשכימי הקום.
הרדיו פתוח
שלום מאזינות. שלום מאזינים. שלום לכל חברי האתר "דרך המילים" וברוכים הבאים לתוכנית "הרדיו פתוח".
כך מתחילה תמיד תוכניתו של ברוך, כש-20,000 מאזינים, קשובים, חושבים, מכורים לאסקרוב, לא מחמיצים אף תוכנית ונשאבים אל העומק שבראיונות שלו, בחשיבתו.
ועתה הוא מוכן לנדב מעט טיפים משלו לחברי "דרך המילים" לגבי ראיון עיתונאי בכלל, ראיונות וקריינות ברדיו:
-ברוך אינו מגדיר עצמו כקריין, אך עדיין ממליץ על שימוש בשפה רהוטה, לא לבלוע את המילים, לדבר באופן ברור אך לא מוקצן. הוא מכנה זאת: "קריינות סטרואידית". לא צריך להגזים, עומק הקול הקיים מספיק בהחלט.
בקיצור, לא לקחת סטרואידים לא בגרון ולא במחשבה.
-חשוב בעיניו, לברור את המילים, גם כלפי אדם שלא נוכח בראיון.
זכור לו מבזק חדשות בגלי צה"ל כשכתב צעיר מדווח, כי "המתווך הגרמני כשל בניסיונו בפרשת השבויים ורון ארד."
ברוך מוצא בזה טעם לפגם: "מדוע לא לומר, כי היה זה עורך-דין ישראלי שעשה שליחותו בהתנדבות ופשוט...לא הצליח. למה להפכו ללוזר?" הוא מבקש להחדיר את תרבות הדיבור והכבוד למילה המדוברת, גם זו הכתובה.
-חשוב להכין שאלות ראויות, אך כדאי גם להקשיב לתשובות ולהיות מוכן לנטוש את השאלות אל מול תשובה המייצרת פוטנציאל חדש.
במקביל להשתמש באוזן קשבת, כי פרט לתשובה יש מסרים נוספים: כמו מעידה קלה, או היסוס. כדאי להסתער עליהם ולהעמיק בהם, כמובן תוך שמירה על התרבות והכבוד למרואיין.
-מותר גם לטעות לעתים, אך לדעת להתעשת. אם לדוגמה, שאלת שאלה, על בסיס תחקיר מוקדם. ולפתע תשובת המרואיין מנפצת את כל הידע המוקדם הזה.
ברוך ממליץ דווקא להחצין זאת ולומר משהו כמו: "לא ייאמן, אני דווקא חשבתי שהיית במלחמה הזו..."
-ומעל לכל, לומר תודה...
אז, כל שנותר לי, זה לומר תודה לברוך אסקרוב על התובנות העמוקות והראיון המרתק הזה.
|
