הזרקור (17) עם מוטי אשכנזי

"יותר מאשר אני אוהב הומור, אני לא אוהב עצב."
הוא ספר בדיחות מהלך.
יש לו זיכרון פנומנאלי.
חיוך תמידי על הפנים (גם על פני זו שאיתו).
 
קבלו את מוטי אשכנזי : מילדות ועד היום.
  =================================================
ובכן, נולדתי בפתח תקוה בשנת 1951. גדלתי בבית בו אני גר כיום. כך גם ילדיי: שני בנים ובת, נולדו שלושתם בפתח תקווה. הבנים כבר עזבו בינתיים אך אנחנו יחד, כל יום וכל היום. עובדים בעסק המשפחתי המשותף:  מפעל מתכת קטן, כשהחייכנית משקיפה עלינו מהמשרד. העסק אינו גדול אך כולנו חיים ברווחה. איני אדם עשיר כלל, אך משום מה - אני חש כך.
 
- ספר על מוטי הילד.
הייתי ילד מעט ביישן, עצלן גדול  בלימודים. שיעורי הבית היו משהו מאוס
ומכביד. רק מדי פעם כדי לצאת לידי חובה ישבתי קצת על השיעורים. לדגור שעות - מה שעשו התלמידים החרוצים - נראה בעיני טיפשי לחלוטין. כאילו מה שלא נכנס מהראש אמור להיכנס דרך הישבן.
בכלל די השתעממתי בשיעורים, אך כשגיליתי עניין במשהו, הופתעו
המורים לגלות ילד פיקח למדי ובעל זיכרון פנטסטי.
לדוגמה, אספר על המורה לתנ"ך שלי שלא הייתה חכמה במיוחד (בעצם די דבילית). היא נהגה לתת כשיעורי בית פרקים שלמים ללימוד בעל-פה ולבחון את יכולת השינון שלנו למחרת היום. כמעט כולם השקיעו, שיננו, הזיעו וגמגמו את הדקלום.
לי הספיקה הצצה בדף על מנת לזמר בשטף. במידה וברחה לי שורה או שניים
פשוט המשכתי בקטע אחר שאולי אפילו היה לקוח מתפילה (שגם אותן
אני זוכר עד היום); אבל המורה...אפילו לא הרגישה.
אהבתי מאוד לקרוא ספרים. ממש בלעתי אותם בשקיקה. נהגתי ללכת לספריה העירונית. החלפתי ספר, ישבתי על המדרגות וסיימתי תוך זמן קצר. ואז החלפתי לספר אחר באותו יום עצמו. אם יש בי שמץ של כישרון, זה בזכות הספרים הרבים שקראתי.
פה ושם גם קנו לי ספרים. ספרים שאהבתי  במיוחד, אותם קראתי כל כך הרבה פעמים עד שהייתי עוצם עיניים וקורא מבלי להביט.
אהבתי לחלום בהקיץ, לדמיין מצבים – בין אם זה היה בכיתה או בבית כנסת
ליד אבא. לאבי הבטחתי כי מבר המצווה אלך איתו בשבתות. אני אדם מאמין,
אך בהחלט חילוני מובהק.
שפות תמיד ריתקו אותי: ספרדית-לאדינו עמה נולדתי למעשה. הצרפתית הייתה ברקע אף היא. בטורקית דיברו כשלא רצו שאבין, אך הבנתי. באנגלית הצטיינתי עד כדי כך, שאת התשובות לשאלות בשיעורי הבית הייתי כביכול קורא מהמחברת אך המורה מעולם לא הבחינה, עד שביקשה לראות את כתב ידי. לימים למדתי גם גרמנית ומהעובדים שלי, בלית ברירה, ספגתי את הרוסית.
 
לאיזה אדם בוגר צמחת ומה ההבדלים שאתה יכול למצוא בין ילדותך לבגרותך.
אני מניח שאת הקטע של הצבא ניתן  לשייך לאדם בוגר שאני כיום. אחרי מלחמת ששת הימים הייתה אצל כולנו אופוריה, התלהבות למהר ולהתגייס, ללבוש מדים נחשבה לגאווה גדולה. בטירונות די נקרעתי בגולני,ולאחריה נפנפתי בתעודת הגמר שלי במגמת האלקטרוניקה - כדי לעבור לחיל מקצועי. שרתתי בחיל הקשר, שם הוצע לי ג'וב שהתגלה כחוויה אדירה. זכיתי לטבול בנופים מדהימים בעת שירותי במרחב סיני. נדדתי בין תחנות קשר שונות, בכל מיני ג'בלאות מבודדות ופראיות. שם היה לי זמן למכביר לקריאת ספרים, לפתירת תשבצים, לנסיעות מטריפות וגם להשתעשע בבישול עם מתכונים משונים ,שבמידה ולא צלחו היו הכלבים באזור נהנים מהם ביותר.
אחד הסיפורים שכתבתי פה באתר: "מלכת המדבר" הוא אמיתי כמעט. בסיפור תיארתי את ההווי שהיה.
מלחמת יום כיפור,מצאה אותי בדיוק כשהחלפתי יחידה. בבלגן שהיה שוטטתי והתנדבתי לסייע בכל מה שניתן היה, אי שם בגזרה הדרומית.
כשהשתחררתי לאחרי שנתיים בקבע, חשבתי לצאת לטיול סביב העולם.
אז זה עדיין לא היה באופנה ובכל אופן התחלתי לעבוד על מנת לחסוך.
העבודה הייתה בבית מלאכה קטן של הגיס שלי: ייצור חלקי מתכת. נשביתי בקסמה של המלאכה, בחדוות היצירה וזנחתי את רעיון הטיול.
כעבור עשר שנים לערך פרשתי והקמתי עסק משלי. העסק קיים עד עצם היום הזה.
 
- מהו הומור בשבילך?
השאלה הזאת מצחיקה אותי. אם אענה עליה מה יישאר לי לענות בשאלה הבאה?
 
- מה מקומו של ההומור בחייך ומתי גילית את חשיבותו עבורך.
אני לא ליצן, לא ממש בדחן ורחוק מלהיות בדרן.
לפעמים מתגלגל לידי  ספר בדיחות. אני קורא. לא תמיד צוחק אבל כשבאים לחצרי חברים מעת לעת, כטוב ליבי ביין ובמנגל אני פולט את כל הבדיחות שקראתי מספר הבדיחות האחרון שקראתי (הזיכרון, הזיכרון...). כך ברצף ובאותו סדר. מדובר על עשרות ויותר  בדיחות וסיפורים קומיים.
משום מה החברים מתגלגלים מצחוק, אולי אני תיאטרלי בדיבורי בכל אופן זה עושה את שלו.
מרבית שנותיי חיי התנהלו די בכייף. לא חוויתי כאב, אובדן או צער רב. הורי נפטרו, בשלב זה או אחר והזיכרונות מהם היו בעיקר נעימים וללא מועקות מיוחדות. אפילו כשאושפזתי אחרי התקף הלב שמרתי על מורל גבוה ומצב רוח מרומם.
יותר מאשר אני אוהב הומור, איני אוהב עצב: לא סרטים עצובים, לא ספרים עצובים ולצערי - גם לא שירים עצובים (שכאלה לא חסרים באתר).
לעומת זאת, שיר נוסטלגי משנות הששים מוריד ממני מבול של דמעות.
להצגות אני הולך עם החייכנית רק לקומדיות ובדרך כלל אנחנו נהנים
ויוצאים בהרגשה נהדרת. 
פה באתר,פיתחתי לי תחביב - לחבר שירים שמעלים חיוך. וזה עושה לי טוב...גם לחייכנית !
 
-  מה הקשר שלך ליוסי אלפי?
יוסי אלפי הוא אישיות אדירה! מעבר להיותו איש רב פעלים ומוכשר שהקים את תיאטרון גבעתיים, הוא מעביר סדנאות למספרי סיפורים, עורך פסטיבלים של מספרים בחול המועד סוכות בדרך כלל וגם חיבר ספרים רבים. הוא אדם נעים הליכות, שמדבר בגובה העיניים לכל אחד.
אני הגעתי לאתר שלו באקראי והתחלתי לכתוב  אצלו בפורום סיפורים ושירים. התגובות לא אחרו לבוא. הפורום עצמו מכיל מספר מועט של כותבים ומספרים.  פחות מעשרה. אני נפגש מידי פעם עם חלק מהחברים שהם יוצאי קורס מספרי סיפורים. אני עצמי ניסיתי ללמוד אצלו בסדנא בזמנו, אך עקב חולשה באותה תקופה ויתרתי. אך הקשר עם יוסי נשמר עד היום, הוא איש נהדר.
 
- כיצד הגעת לכתיבה, ואיך הגעת ל"דרך המילים"?
אחרי התקף הלב שהיה לפני מספר שנים, כנראה חל בי איזה שינוי
בתודעה ובהשקפת חיי. משהו השתנה בי. קלטתי שאולי עבדתי קשה מידי כעובד עצמאי. בכל אופן, מצאתי עניין  לגלוש באינטרנט וכך הגעתי ל"דרך המילים". כאן נסחפתי בדינמיות האדירה של האתר והתחלתי יותר ויותר איך להגיד...להתמכר. כן, זו המילה. אני חושב שכולכם יודעים על מה אני שח.
עניין הכתיבה זה משהו שאני עצמי ולעיתים אני מופתע איך קולחים ממני
יצירות, איך צצים רעיונות, איך מסתדרים החרוזים ואין לי מושג מהיכן זה בא. כאילו מישהו  נגע בי במטה קסמים. לפעמים אני מרפרף על היצירות שלי וחושב: "היי, מה אתה יודע...זה אתה כתבת!" (אתכם הסליחה על חוסר הצניעות).

- היכן פגשת את נניקה.
 לא להאמין, ככה סתם. בשלב מסוים נמאס לחברי ולי לכתת רגליים בדיסקוטקים ובריקודים מטופשים, כדי לצוד נערות קלות דעת. באותה תקופה,
נתקלתי באיזה מועדון חברים סולידי למדי ושם ראיתי חיוך שמשך את עיני.
בטלפון אמרה שיש לה כרגע דייט. עניתי:  אין דבר, קחי גם את המספר שלי.
רצה הגורל והתבטל לה הדייט וכל היתר - היסטוריה.
 
- איך משמרים זוגיות אוהבת כשלכם לאורך שנים?
שלושים וארבע שנים נפלאות - טפו טפו טפו, בלי עין הרע. לא יודע איך להגדיר אם יש נוסחה או מתכון. מה שכן אני  יודע כי בחיים עשיתי  שגיאות לרוב אך בדבר  אחד הצלחתי ובגדול - זו החייכנית! אולי זה יד הגורל. אולי זה מזלי הטוב שאני משווה אותו בחיוך לזכייה בפיס ויותר.
היא לא אוהבת שאני אומר זאת, אבל האהבה בינינו-זה בעיקר היא.
תמיד נחמדה,ובמאור פנים. תמיד פשוט קורנת וחייכנית. אישה נהדרת וחברה אמיתית. אימא מסורה, בשלנית מעולה ומאהבת נפלאה. מה בן אדם צריך עוד?
 
- איזה משפט יותר מכל, משקף את ראיית המציאות שלך. המוטו של מוטי.
"שרק תהיה שמחה בבית." זה משפט שכל בני הבית מכירים היטב. נהגתי לומר אותו תמיד, גם שהייתה המולה. גם שהבנים צרחו השתוללו ואף התקוטטו, בעוד החייכנית מנסה נואשות להפריד.
או סתם  בלגן בבית שיש בו ילדים: ימי הולדת, חיים שמחה וגיל.
לימים סיגלתי לי לסיים יצירה במילים:  "חג שמח."
רבים לא הבינו לאיזה חג אני מתכוון, עד שהסברתי שחג הוא: יום טוב
ולקום כל בוקר לצידה של החייכנית זו בהחלט סיבה לחג שמח.
מעבר לכך, לכתוב יצירה בהנאה, זו מעין חגיגה.
האין זה כך?

- איזו דמות נערצת עליך ביותר , לא משנה מאיזה תחום – ומדוע.
לא לצחוק בבקשה...אבל פעם  הייתי מדמיין שאני רואה ואינו נראה. בכל פעם שהייתי קורא ספר בעניין או צופה בסרט, הייתי  מעריץ את הגיבור ומשתוקק להיות כמותו - על כל תעלוליו.
אבל זה סתם ילדותי וטיפשי.
אהבתי לקרוא את דאמון ראניון. הערצתי את הסגנון הזרוק שלו. בלתי ניתן לחיקוי!
גם דידי מנוסי, מלך ואלוף החרוזים בנוסף למסעותיו בעולם, הוא דמות נערצת. את אהבתי באובססיה לשרבט בחרוזים שאבתי בעיקר ממנו.
אני מעריץ גם פסנתרנים לא חשוב מה ינגנו.
וכשמאירקה שלי מנגן, אני נותר מוקסם, אפילו שיזייף.
 
-  מהם התחביבים שלך ומה אתה אוהב לעשות בשעות הפנאי.
 אני אוהב מוסיקה בעיקר משנים עברו. משנות הששים, השבעים ואף לפני. שירים בכל השפות: מאנגלית  ועד יוונית דרך כל ארצות אירופה.
כמו כן, אוהב אני לצפות בתכניות טבע, מדע וסביב העולם. אני אוהב לקרוא מידי פעם איזה רומן טוב ומהנה, ללכת להצגות, סתם לבשל או על האש.
ומעל לכל, לשבת בחברת החייכנית. לצאת איתה לסופי שבוע, או לחו"ל.
היא אוהבת לשחות - נימפה אמיתית ואיתה פשוט כייף.
אה ,איך שכחתי...כמובן לשבת מול המחשב לקרוא מה כתבו אחרים ולהגיב. אם אפשר בלי להעליב...ולכתוב משלי,,תמיד צץ משהו.
 
 
 
 
 
                    חמשת היצירות האהובות על מוטי אשכנזי:
 
בעיה. כמו לכל אחד מקודמיי לזרקור. זו הבעיה הכי קשה בזרקור. איך לבחור חמש מתוך יותר מחמש מאות. מה עוד שהנושאים מגוונים וכוללים: אהבה לחייכנית, נושאי אקטואליה ועד הומור גס ומטורף. בעצם, כתבתי בכל הנושאים האפשריים.
סרקתי הלוך ושוב את החשבון האישי ואני מודה כי אהבתי את כולם וכך כיליתי את זמני. עד שלבסוף בהתייעצות עם עצמי החלטתי לבחור בכאלה ששרשור התגובות בהם ארוך במיוחד והם במגוון רחב של נושאים:

 
המלאכיות: זהו אחד השירים הראשונים שכתבתי. שרוע במכאובים
באין דפים בנמצא, נכתב השיר מעברו השני של תדפיס האלקטרו גרמה ונמסר לאחיות. הן בהכרת תודה הדביקו אותו על לוח המודעות שם, ומאז דבק בי
יצר הכתיבה.
 
המלאכיות
--------
ללא אברה ,ללא כנפיים
עם חיוך תמידי ומתק שפתיים
נעות,חולפות, מרחפות,
רגליהן הקלילות,מטופפות,
נוגעות לא נוגעות,
מתרוצצות בין החדרים
אין ספור קילומטרים גומעות,
מלטפות, מנחמות, מרגיעות,
קרועי בשר,מנוסרי חזה,
כאבי תופת שלא מן העולם הזה,
שרועים חסרי אונים
חלקם חסרי פנים,
רק צינורות,תחבושות,ומוניטור,
משוועים בדממה למעט מזור,
הנה משמרת נגמרת,
מלאכיות חדשות ,אותה האדרת
אין יום ואין לילה,שבת או חול
באהבה אין קץ ימשכו בעול,
ללא לאות ,מלאכתן קודש,
בלי חשבון לתלוש בסוף החודש.
מוקדש לאחיות בית החולים בילינסון פ"ת -מחלקת ניתוחי חזה -טיפול נמרץ לב.
חג שמח
מוטי אשכנזי
------------------------
 
 2- שיר זה מוקדש כולו לחייכנית. (ברשותכם חיברתי 2 קצרים):
 יד ענוגה
-------
ליטפתי ידה,
כשהכרתיה,
 ביקשתי ידה,
כשארסתיה,
 
חיזקתי  ידה,
כשכרעה ללדת,
 נאחזתי בידה,
רגע לפני 
שקיעתי בעילפון,
 
נישקתי ידה,
כשניעורתי,
 
אוחז אני  בידה,
באהבה
לעולם לצידה.
------------------------