"מה הזללנות הזו אחרי מזון"? מצאתי עצמי אומרת לנכדותיי כשאני פושטת את זרועותיי לצדדים, מסמנת לעצמי ולהן שאינני מבינה, מדוע חצי שעה אחרי ארוחת בוקר מלאה ביום שבת, הן ממשיכות לחטט בארונות המטבח, לפתוח ולסגור את המקרר, כאילו לא ראו מזון מימיהן. שרון הגדולה מבין שלושתן, מביטה בי כשבפיה שאריות אחרונות של הוופל המצופה השלישי תוך רבע שעה, מביטה בי מיוסרת על שתפסתי אותה בקלקלתה, שותקת ולא מנסה ללמד על עצמה זכות, מביטה בי במבוכה.
נכדותיי, שלוש במספר מופקדות זה שבוע אצלי, בעצם אני אצלן בביתן. בתי הפקידה אותן בידי, היא נסעה לנופש עם בן זוגה.
"קצת לנקות את הראש". אמרה לי וקבעה תאריך בו הילדות עוברות לסמכותי לא כסבתא, אלא כאימא לכל דבר. "עתה את מופקדת עליהן, את אימן במשך שבוע". אמרה לי בתי , כשחיוך ערמומי, ממולח, שנון ופתלתל מותח את שפתיה בהנאה מרובה.
נכדותיי מכירות אותי, סבתא פולניה למהדרין, שמקפידה בחומרה ובדקדקנות, עד ירידה לפרטים, מלווה ברגזנות ותרעומת אם הדברים לא מסתדרים.
כבר ביום הראשון, מילכה הנכדה האמצעית, ממקדת עצמה בתווך מנסה אותי מן הרגע הראשון שלקחתי אוטוריטה מבתי.
"יש לי חום, אם מחר לא ארגיש טוב, אשאר בבית". אמרה לי מילכה בתקיפות יתרה.
"אני לא בבית מחר בבוקר, יש לי סידורים". אני אומרת לה מנסה להדוף את תירוציה.
הנחתי את ידי על מצחה, חשתי במידת חום לא גבוהה במיוחד, ליתר בטחון נתתי לה "אקמולי" הנחתי שתוך שעה מידת חומה ירד.
"אם מחר יהיה לי חום אשאר אצל סיגל השכנה, אימא אמרה לי". חיזקה את דבריה בתקיפות... פניה מביטות עלי שאנהג איתה בחמלה וסלחנות. אבל אני נותנת לה להבין, שאימהותי יש בה נקיטת עמדה שונה מאימה.
בבוקר הערתי את נכדותיי, והכנתי אותן לבית הספר. מילכה בחצי עין פתוחה, מוציאה את ראשה מהשמיכה, קולה כמעט ולא נשמע, חלשלוש כזה.
"אשאר אצל סיגל היום". אומרת לי.
"מה קרה , מדוע את עושה לי את זה". אני מרימה את קולי עליה.
"הבנתי, את לא רוצה לבקר היום בבית הספר, תופסת טרמפ"...
"לא נכון סבתא, זה הגוף שלי הוא ככה".
"מדדתי חום בלילה, מד החום הראה 39.7 מעלות". אומרת לי מילכה בסערת רגשות, שאבין כבר שהיא לא עושה את עצמה.
"מדוע לא הערת אותי בלילה, הייתי נותנת לך תרופה להוריד את החום, אז רצית שהחום יעלה לך שבכל מקרה לא תלכי לבית הספר".אני מוסיפה ולא מפסיקה להקניט את הילדה, במחשבה שנייה מדדתי לה את החום, כהרף עין מד החום הראה 39.5.
"אז הילדה צודקת". אני מהרהרת מבוישת מפני מילכה המתוקה הקטנה הזו.
כשהגעתי עם מילכה לד"ר אולגה, קיבלתי הסבר רפואי.
"ההומוגלבין קצת נמוך, קצת חוסר בברזל, תוצאות הבדיקות מראות שיש דלקת בגוף, היא תקבל אנטיביוטיקה וכדורי ברזל, אם לא יהיה לה חום, היא יכולה לבקר בבית הספר מחר".
ביום השלישי שרון ביקשה שאכין להן לארוחת צהריים ספגטי ונקניקיות.
"אנחנו אוהבות את הספגטי שלך". אמרה לי שרון בשם אחיותיה הקטנות.
"אני אוהבת ספגטי ונקניקיות, ואני בכלל אוהבת אותך סבטוש". פוצחת בנאום קטן חדווה הנכדה הקטנה.
אחרי השחייה בקנטרי קלאב, ואחרי ארוחת צהריים משביעה ב"מנזה"(מסעדת הסטודנטים) הכנתי את ארוחת הצהריים לנכדותיי.
"מה יש לאכול סבתא"? שאלה שרון.
"ביקשתן ספגטי ונקניקיות אני זוכרת".
"יש". הן אומרות שלושתן שמחות לשבת ליד השולחן.
שהן אכלו אני כבר נמנמתי בשעת הצהריים, בריכה וארוחת צהריים ובישול,היה דיי הצורך עבורי, שהרגל של נמנום בשעת צהריים, הוא עניין של נוהל ומעשה שבשגרה, משלא צלחה לידי שעת השינה, קמתי לפינת האוכל...
השולחן חף משאריות, בצלחת אחת שעמדה נבוכה ומבוזה עומדת משופעת על גבי השיש, מנת הספגטי היא תכולתה העיקרית.
"מי לא אכל". אני שואלת את נכדותיי.
"חדווה, היא אף פעם לא אוכלת". מנסות שתי הגדולות ללמד על עצמן זכות.
"לא נכון, הן גם לא אכלו, הן זרקו את האוכל לכלב". מביטה עלי בעיניה הגדולות, מאושרת לחלוק איתי את חוסר שביעות רצונה מהאשמותיהן אותה.
"מחר בתפריט יש רק ספגטי אין הגשה, אבל המקרר פתוח ותכולתו מלאה".
כשחזרו מבית הספר למחרת.
"אתן רוצות לאכול"? אני שואלת אותן בבואן הביתה.
"אנחנו לא רעבות"...
בפינת האוכל הקטנה, ישבתי ואכלתי מנת ספגטי ונקניקיה.
"מה את אוכלת סבתא"? שואלת אותי שרון.
"כלום" אני אומרת.
אחר כך חיממה מנת ספגטי במיקרו, שאני רחוקה מטווח ראייתה. כמו שאומרים
"מים גנובים ימתקו".
