"אתה סנופקין! אתה הבן של מימבלינה וג'וקסטר, אתה אחיה למחצה של מאי הקטנה, ואתה חברו הטוב ביותר של מומין. אתה הרפתקן, שתקן ומופנם, אתה אוהב להתבודד, נערץ על חבריך, המתייחסים אליך כחכם ובר דעת. על ראשך וגופך תמיד אותה חליפה ירוקה וכובע ירוק. אתה מעשן מקטרת לפעמים ומנגן במפוחית, באוהל ליד בית המומינים. אתה ניזון מהדגים אשר אותם אתה דג בנהר. להבדיל משאר חיות עמק המומינים, אתה גר לבד באוהל ונודד מדי חורף לבדך, ולא מסכים שאף אחד יצטרף אליך".
ישבתי המום, בלי יכולת לנוע. 'זה מה שכתוב סנופ', אמר לי מומין. השבתי לו שרוב הפרטים אינם נכונים! כיצד מעזים גולשים בויקיפדיה לספר עליי פרטים לא מדויקים? החלטתי להפריך את הדברים האלו בכל הכוח. 'כיצד תצליח?', שאל אותי חברי השמנמן בפליאה. סיפרתי לו על הספר הכמוס שלי- יומן שהיה לי בנעוריי, אשר לא הראיתי לאיש. כשביקש לראות אותו, סירבתי. לא יכלתי לשאת את השמועות שיווצרו כאשר יראו שעל שער היומן מתנוססת תמונת עירום שלי מחדר הלידה, ללא כובעי הירוק על ראשי. המוניטין עלול להיהרס.
כשחזרתי אל האוהל עלעלתי ביומני. מלבד סיפורים לוהטים על הדייטים שלי עם אליסיה, הופיעו שם פרטים חשובים ביותר. נרשם שם בבירור, בתוספת מסמכים אותנטיים, שהוריי הם אלמוניים בשם בראד פיט- איש בלונדיני, ובחורה עם שפתיים גדולות וגוף חביב בשם אנג'לינה ג'ולי, כמדומני. אינני מכיר אותם, ולכן פניתי אל סרח שיספר לי אודותיהם.
'אלו הוריך?' שאל בערמומיות האופיינית שלו. כששם לב למבט העוקצני ששלחתי אליו, המשיך לדבר. 'אני יודע שהם מאוד מפורסמים ועשירים. כיצד אתה לא מכיר אותם? אני יודע בעצם. כל הזמן אתה נודד. אולי תתיישב כבר בוילה שלהם באמריקה? קח אותי איתך, הא?'. השבתי לו שלא יבלבל לי את המוח וישיג לי את הכתובת שלהם באמריקה. התנאי שלו היה שאקח אותו במזוודה. נאלצתי להסכים.
אחרי שבוע של הפלגה מייגעת הגענו לאמריקה. סרח אמר לי שכאן אפשר להגשים כל חלום. מעניין אם אוכל להשיג אוהל חדש. 'אתה חושב בקטן', אמר לי הקיפוד התחמן. השבתי לו שזה לא מדויק, מפני ש-86 אחוז מהזמן אני חושב על החזה של אליסיה. ובכן, אין סיכוי שזה עניין קטן. לקחנו מונית מהנמל אל הכתובת שסרח השיג. הנהג הביט בנו בפחד, כאילו חשב שנשדוד אותו. כשירדנו שילמנו לו בשטרות ירוקים ומוזרים, עליהם מודפס דיוקן של איש זקן. הבטנו מעלה וראינו אחוזה מפוארת, עם שער יוקרתי כל כך. על השער היה שלט ובו נכתב 'כאן גרים באושר ובעיקר עושר- בראד, אנג'לינה והילדים שלא שלנו'. נכנסתי לסוג של הלם. האם הם לקחו ילדים אחרים ועליי, בנם האמיתי, ויתרו כך סתם? אמרתי לסרח שניכנס. אך הוא כבר חמק פנימה וחיפש מה אפשר לשדוד. צעקתי עליו שיפסיק, וצלצלתי בפעמון.
פתחה לי אישה מוזרה, ככל הנראה עוזרת הבית שלהם. הסברתי לה מדוע הגעתי, והיא הכניסה אותי פנימה. התיישבתי בסלון, על ספה מפוארת, מביט סביב בתמונות של בני הזוג מסרטי קולנוע מפורסמים, או סתם סרטים ביתיים שהכינו להנאתם. כאשר ירדו למטה, ככל הנראה מחדר השינה שלהם, הביטו בי בפליאה ושאלו אם אני הנווד הירוק שהם הזמינו. לא הבנתי. אנג'לינה אמרה שאוריד את התחפושת ואצטרף אליהם בחדר השינה. זעקתי להם שזו טעות, ואיני הבחור שהם הזמינו לשלישיה, אלא בנם האמיתי! לפתע היא לפתה אותי בכח. 'אני חולה על המשחקים האלו, אתה כל כך טוב בזה, בוא מהר למעלה!'. בראד רק שרבב את לשונו, כאילו חיכה לי. הורדתי אותה ממני ושלפתי את היומן עם המסמכים. בתחילה חשבה כי זו עוד דרך שלי להלהיט את האווירה ואמרה כי משרד החשפנים האלו הוא הטוב ביותר שהכירה אי פעם. כעבור דקותיים הבינה שזה אמיתי.
'אבל...אינך מבין. אנחנו לא יכלנו לקחת אותך', אמרה כשדמעות בעיניה. שאלתי לפשר המשפט הזה, בעודי מביט בייאוש בסרח השודד חפצים יקרי ערך מהבית באין מפריע. 'הבט, יקירי. כאשר נולדת, אמרו לנו שאתה מיוחד, שתהיה הכוכב העולמי הבא. שילמו לנו כסף רב תמורת שתיקתנו ולקחו אותך לעמק מוזר עם סוסי יאור. נשבר לנו הלב, אך איימו עלינו שלא לספר לאיש על הנעשה'. שאלתי מי איים, ובראד התערב. 'היו אלו אנשים שטענו כי הם עובדים על סדרה חדשה בערוץ מאוד פופולרי- הערוץ הראשון שמו'. עוד סיפרו לי שצפו בכל פרק בו שיחקתי ופרצו בבכי. שנים חלמו לפגוש אותי אך לא יכלו, ושגם ברגע זה הם מסכנים את חייהם.
הבטתי בהם ולא יכלתי לזוז.
כל כך רציתי שמישהו יבוא ויאמר לי שאין זה נכון.
לא כי הסיפור כה מרגש ואיבדתי את ילדותי למעשה, אלא מפני שאמא שלי כל כך שווה.
אין כאלו דברים. אני חייב למצוא דרך אל הרחם שלה בשנית...
