לפספס בול / רונן
היה לי אימון כדורסל אבל לא הלכתי. יעקב אמר שאילן ורובי קנו בול. נשארתי בחדר לחכות. תוהה מה המאמן יגיד. לא מזמן הוא הזמין אותי לנבחרת וכבר אני לא מגיע. שמעתי אותם מדברים בהתרגשות במסדרון. היה משהו מדבק בהתרגשות שלהם או שאולי היתה זו כבר ההתרגשות שלי ממקודם. לא יודע למה ציפיתי. לראות אישה ערומה? כל כך הרבה פעמים חשבתי על זה. לפעמים רק חשבתי על זה, והתביישתי או הבכתי את עצמי, למרות שאף אחד לא ידע באמת על מה אני חושב. אולי אני סוטה בגלל שאני חושב על זה כל הזמן.
גידי אמר שהוא ראה פעם אישה ערומה. כולנו קינאנו בו. רצינו שיספר את כל הפרטים, איפה ואיך ומה הוא ראה שם בדיוק. אבל מה שהוא סיפר, שפעם, הוא הסתכל מהחלון של החדר שלו ובבית ממול, אישה אחת נכנסה לחדר, בדיוק כל החלונות והתריסים היו פתוחים, והורידה את החולצה ואת החזיה... ו...? חקרנו בשקיקה. ואז כלום, אמר גידי. היא יצאה וכיבתה את האור.
מאז, כשאמא ואבא לא בבית, אני מנסה להציץ לחלונות של השכנים. דקות ארוכות הופכות לרבעי שעה וחצאי שעה ארוכים ומשעממים. רק חלונות חשוכים או מוגפים מארחים לי לחברה. אני כמעט נשבר אבל אומר לעצמי: עוד קצת, עוד טיפה. אולי בדיוק עכשיו משהי עומדת להיכנס לחדר שלה ולהתפשט. וחיכיתי את כל השעמום הזה ואז לפספס. רציתי לדעת איך לראות אישה ערומה. מה מרגישים כשרואים את הציצים שלהם. על יותר מזה אפילו לא העזתי לחשוב. על האזור הזה למטה, איפה שעושים ילדים.
מה גידי הרגיש כשהוא ראה. ניסיתי לדמיין מה הוא ראה ואיך זה נראה. יכולתי לתאר לעצמי אבל זה אף לא יהיה כמו הדבר האמיתי. הרבה לילות ניסיתי לדמיין גם איך סיגל שטריקס תיראה בעירום. סיגל, שכל הבנים בכיתה החליטו שהיא הכי יפה. טוב נו, לא כל הבנים, רק אלה שנחשבים.אבל זה אף פעם לא הצליח לי לדמיין אותה. אולי כי בכלל עוד לא היו לה ציצים ואני גם לא ידעתי איך נראה חזה אמיתי. לחבר את הכל ביחד היה נורא קשה. בלתי אפשרי. ובכל זאת לא הפסקתי לנסות כי התחושה היתה זו שחיפשתי. הסקרנות שמכרסמת. תחושת האיסור שריחפה מעלי.
איך הם השיגו עיתון בול? איזה אומץ היה להם? לי, למרות שנורא רציתי לראות כבר שדיים, לא היה בחיים אומץ כזה. הם נכנסו לחדר וסגרו את הדלת על המגירה. יעקב שאל יש ואילן חייך יש.רציתי לשאול אותו איך? ולמה? אבל התביישתי ורק הסתכלתי מאחורי הגב של יעקב. נורא רוצה אבל גם חושש להראות. מהם יגידו אם הם ידעו כמה אני רוצה כבר לראות. 'זה גדול', מרתק, אני כבר לא יכול לחכות. התרוצצו בי המון תחושות שלרובן לא היה לי שם. נמשכתי כמו מגנט למה שאילן הסתיר בתוך המכנסיים שלו. מאיפה? שאל יעקב. מהדוכן עיתונים בתחנה מרכזית, ענה אילן, כאילו זה הדבר הכי קל בעולם. איך קינאתי בו שהיה לו האומץ לעשות את זה. ויותר, שהיה לו האומץ להגיד את זה ליד כולם. ככה סתם, בלי להתבייש. התביישתי! התביישתי בשבילו. אבל לא הייתי מוכן לוותר.
אילן הוציא את העיתון מתוך המכנסיים. השער היה מבטיח. צבעוני, עם הרבה אדום והמילה בול כתובה בגדול למעלה. היתה מצולמת שם אישה בתנוחה חושפנית שכמעט, אבל כמעט רואים לה את השדיים. על איפה שהיו צריכים להיות השדיים שלה היו כוכבים גדולים ושחורים שהסתירו. אכזבה וצפייה מתגברת התחרו בתוכי.
נו תפתח כבר אמר רובי. בדיוק את מה שאני רציתי להגיד אבל חששתי.אילן פתח את החוברת ושלושה ראשים ננעצו בתוכה מסתירים לי את הכל. ניסיתי להידחף בניהם אבל הם היו קרובים ונחושים יותר. הם העבירו דפים וכל הזמן צעקו זה לזה: יו תראה את זאת, וזאת איזה שדיים גדולים יש לה ותראה את הבז'ז'ים של זאת. תראו! תראו! תראו! רואים לה את הכוס.
הרגשתי שעוד רגע אני מתפוצץ. ניסיתי להידחף שוב וקלטתי מבט חטוף, ראשון, על החזה הנשי החשוף. תמונת שחור לבן גדולה של אישה עם השדיים שלה בחוץ. יעקב דחף אותי אחורה. לא הצלחתי להחליט אם אני מאוכזב ממה שראיתי או בגלל שיעקב דחף אותי. רציתי להמשיך לראות,גם את זו עם הכוס, אבל משהו בנחישות שלי נפגם. חיכיתי בסבלנות. אחר כך, אחרי שהם עברו על העיתון איזה חמש פעמים זכיתי לקבל אותו.
פתחתי אותו בחשש. מחכה לחיבור שיבוא בין מה שפינטזתי לבין המציאות בשחור לבן. הייתי מעט מאוכזב, אפילו מזאת עם הכוס שאי אפשר היה לדעת אם זה באמת או סתם כתם צבע שחור. אולי בצבעוני זה יראה יותר טוב.
לרונן© כל הזכויות שמורות
