הלידה שלי / רונן
יואב שאל אותי פעם: מתי נולדתי? התשובה האינסטינקטיבית היתה למסור את תאריך הלידה שלי. אבל אחר כך חשבתי על זה. מתי באמת נולדתי? האם תאריך הלידה שלי הוא באמת הרגע שבו נולדתי? האם הרגע שבו רופא קובע את שעת הפטירה זה באמת הרגע שאדם נפטר?
השאלה התחילה להציק לי. אולי יש יותר מלידה אחת ואולי מתים יותר מפעם אחת. אולי זה בכלל הרגע שבו נהייתי מודע לעצמי. ואם זה כך הרי שנולדתי אין ספור פעמים. כולל הפעם שהייתי תלוי כמו זבוב על קיר המצוק מפחד לנשום.
על רגל אחת, עמדתי על קצות האצבעות, על סלע מתפורר. יד שמאל מגששת כלפי מעלה אחרי מאחז יציב ויד ימין מגינה על העיניים ממפולות העפר והחול שלא הפסיקו לרדת מלמעלה כאילו התחיל לרדת יורה של אבק. יואב היה איפשהו לשמאלי או מעלי. שמעתי את קולו אבל פחדתי לסובב את הראש אליו. הוא קרא אלי, שמעתי את המילים, אבל לא ממש הצלחתי להבין אותן. אני חייב להבין אותו! מה הוא רוצה?
יכולתי לפרק במוחי כל גוון בקול שלו. להפריד את הטונים השונים כאילו היו צבעים. חשתי במתח, בדאגה ובדחיפות. שמעתי היטב את הצלילים שהרכיבו את המילים. בירכתי מוחי מישהו ניסה לחבר להם משמעות. כמו בתיאטרון צללים של תרבות לא מוכרת. הייתי צמא והזעתי. למעשה ידעתי המון באותו הרגע. ידעתי מה המצב שלי, ידעתי מה התאריך היום: העשרים ושלישי באוגוסט אלף תשע מאות שבעים ושמונה. ידעתי שעכשיו משהו בסביבות הצהריים. ידעתי שהשריטות שמציקות לי בידיים וברגליים אינן רציניות. מה שכן רציני, ידעתי, זו התהום של כארבעים מטר שמתחתי. ידעתי שצהל סיים בהצלחה את מבצע ליטני. ידעתי שהסלעים שאני עומד על אחד מהם עשויים מאבן חול נובית. ידעתי שהם מתפוררים בקלות ולא אצליח להחזיק הרבה זמן מעמד על רגל אחת הנשענת על סלע כזה. ידעתי שזה רק עניין של זמן עד שאני וחלק נכבד מהמדרון גולשים למטה. אפילו ידעתי שבסוף נצא מזה ואחר כך נצחק כל הדרך באוטובוס לתל-אביב ושאפילו למאיר הר-ציון לא היתה חוויה כזו. או שאולי כן. ידעתי שלא יתכן שכאן זה הסוף. אפילו חשבתי על החברה שלי שמחכה שאתקשר ועל אמא שלי שלא יודעת איפה אני ומה אני עושה ובאיזו סכנה העמדתי את הבן שלה.
היו עוד המון דברים ואנקדוטות שידעתי באותו שבריר של זמן. כמו שהיו הרבה שלא. למשל למה מבצע ליטני בכלל קשור. מכל הדברים האלה שידעתי באותו חוד מחט של זמן שום דבר מהם לא עזר לי להבין מה יואב צועק מלמעלה.
כשאני חושב על לידה – אני חושב על הרגע הזה. את הלידה שלי אני בטח לא זוכר. ואם זכרתי משהו כל הסיפורים ששמעתי על הלידה שלי בוודאי קלקלו כל זיכרון מקורי אם היה לי. אני יודע שאצל תינוקות שנולדו יש מעין ערפול חושי. בלבול חושים משונה כזה שבדרך כלל נעלם. סנסתזיה אני חושב שקוראים לזה. כשלקולות וצלילים יש טעם חמוץ או מתוק ודברים קשים מופיעים בכחול אינדיגו או סגול. כשלגלידה יש טעם של שיר ערש וריח של חול מזכיר לי את יואב.
אם רק אצליח להבין מה הוא צועק. ניסיתי להרים את יד ימין ולגשש מעלי. הצעקות שלו התגברו והיה להם טעם של צמר גפן. עצרתי, והוא השתתק לרגע ואז אמר משהו אחר שגרם לי לצמרמורת בכל הגוף. הייתי חייב לעשות משהו. רציתי סוודר. אמא שלי אף פעם לא התעקשה שאני אקח איתי סוודר. הזזתי עכשיו את יד שמאל והסלע שמתחתי השיר חתיכה גדולה מעצמו במחאה. יואב שוב שינה את המקצב ואת ההרמוניה. עכשיו נהיה לי נעים יותר.
גוש חול גדול נשר מלמעלה והתנפץ לי על המצח. סגרתי את העיניים חזק אבל מאוחר מדי. זה שרף לי בעיניים והתחלתי לבכות. לא יכולתי לשפשף את העיניים ויואב גם צעק מלמעלה בקול סטקאטו של מכונת ירייה. רק בעוד שנתיים אני אגלה שזה נשמע כמו מאג. נהיה לי הרבה יותר חם עכשיו. הזזתי את רגל ימין ויואב צעק מילים קפואות. עצרתי! הרמתי בזהירות את יד ימין ונהיה מעט יותר חם. כשהתחלתי להזיע הבנתי שזהו, אני בדרך הנכונה החוצה. קר, חם, מתחמם, רותח. אחרי חמש דקות הצלחתי לזחול אל המדף הצר שהוא ישב עליו. חיבקתי אותו כל כך חזק שאני חושב שהכאבתי לו, אבל הוא שתק. שתיקה בצבע תכלת עם ענני נוצה. ואז הוא שוב דיבר ועדיין לא הבנתי אף מילה. אז לא עניתי לו. רק מאוחר יותר, בטרמפ שתפסנו, ממעלה אורון לכיוון המכתש הגדול, התחברו כל המילים אל המובן שלהם. פתאום הבנתי שהריח המוזר שנודף מהרדיו זה – חדשות.
יואב לימד אותי הרבה דברים. כמו למשל שאם מרטיבים את בית המימייה במים ואז סוגרים את החלון כשהיא בחוץ, אחרי עשרים דקות נסיעה בערך, אפשר לשתות מים מאוד קרים. רציתי לשאול אותו מה בדיוק הוא אמר לי שם. מה הוא צעק מלמעלה. מה היו המילים שהרכיבו את ההרמוניה. אבל התביישתי או שחשבתי שעכשיו זה לא הזמן המתאים.
אחר כך לא ראיתי אותו כמה שנים. נפגשנו במקרה על הכביש לעליי. הוא כבר היה קצין בשמונה מאות תשעים וסיפר לי על ההיתקלות שהייתה להם עם מחבלים בג'וניה. איך פתאום נעמד מולו מחבל עם קלאץ' ובזכות מעצור בנשק של המחבל הוא עומד מולי ומספר לי את הסיפור. רציתי לשאול אותו, על אז, ומה הוא צעק לי מלמעלה. אבל לא רציתי להפריע לסיפור והם כבר היו על הרכבים, חייבים לזוז. אחרי כמה חודשים הזמינו אותי לאזכרה. אמא שלו רצתה שאני אגיד כמה מילים. לא הלכתי. לכל המילים שלי, בתקופה ההיא, היה טעם נורא.
© כל הזכויות שמורות לרונן
