ענת הארלי – זרקור 14.10.09
לקח לי כל כך הרבה שנים
לשבור את החומות
לקלף את המסכות
רק כדי למצוא
את זו שמעולם לא נזקקה להן.
שלום ידידיי (:
שמי ענת אגמי. נולדתי באנגליה לאם בריטית עם שורשים ביוון ובאוסטרליה ולאב ירושלמי עם שורשים בתוניס ומרוקו.
גדלתי בנוף – ים , אלף מטר מהחוף. שם למדתי, שם שיחקתי, שם הפנמתי.
את התיכון סבלתי בהרצליה ואת הצבא העברתי כנח"לאית על צמרות עצי התמר, על הטרקטור בפלחה ובאילוף סוסי הקיבוץ.
למדתי משחק בבית צבי ושיחקתי בתיאטראות שונים במשך שלוש שנים, אהבתי את קדושת הבמה אך לא את אחורי הקלעים .
גרתי בגבעתיים , תל אביב ורמת גן היו לי כלב, חתול, זוג אופניים ומוסיקה באוזניים.
בגיל 26 בערך התנפצתי לרסיסים ועשיתי פסק זמן מהחיים.
כששבתי טיפלתי ב-50- אריות בספארי וכן הייתי אסיסטנטית לווטרינר.
חייה עם הנרי אישי ( מוסיקאי, איש מחשבים ואשכולות ) כבר 18 שנה ולנו שני בנים טומי ויאן שמנגנים ושרים רוב היום. אנו חיים בבית קטן בחצר בית ילדותי. אין לנו טלוויזיה, יש לנו מפל ונחל, כלבים, חתולים, תוכים, דגים וכמה חלזונות (:
אני ציירת , אוטודידקטית , קיימתי בעבר ארבע תערוכות וכעת אני עובדת על החמישית.
רוב שעות היממה אני מאושרת .
1- נתחיל באמנות הפלסטית:
ספרי על התהוות יצירות האמנות שלך –
א- כיצד נולדת יצירה, מתי ההשראה הטובה ביותר שלך.
ב- איך את עובדת- תני שתיים שלוש דוגמאות ואף צרפי צילומים תואמים הממחישים זאת.
ג- האם תוכלי לשייכן לזרם מסוים באמנות הפלסטית.
ד- ספרי על תערוכתך הקרובה.
ה- מיהו האמן הפלסטי האהוב עליך ביותר, בארץ או בעולם.
א-ב- הכול מסתכם במשמעת עצמית להיכנס לסטודיו הקטן ולהתחיל לצייר.
אני מניחה מכחול בצבע ומשם אל הבד , מה שבא ברוך הבא , אינני מתכננת דבר להיפך עלי להתרוקן ממחשבות כדי לתת לציור להיווצר באופן חופשי. אני מוצאת את הצורות והדמויות בתוך הצבע , מחזקת ומבליטה אותן ובסופו של יום מתקבל ציור גדול המורכב מעשרות סיפורים זעירים.
(שיטה זו גיליתי לפני שנים כשעבדתי בחנות פרחים ושרבטתי בעיפרון על נייר עטיפה. )
ההשראה עולה תוך כדי יצירה אלו הם רגעי החסד הקטנים בהם מופיעות הצורות לעיניי כאילו בלעתי כדור ל.ס.ד. או משהו כזה . (:
אני עובדת עם עט שחורה , דיו , אקריליק ושמן ולאחרונה עשיתי ניסיונות עם זפת שחורה טכניקה מעניינת שמשתמש בה הצייר טד בר .
ג. אני מניחה שזה קרוב לזרם הסוריאליסטי יותר מכל .
אחי הגדול אמר בתערוכה הראשונה שלי שבתל אביב יסדתי את הסגנון הניאוקלאסיסטי (:
ופסיכיאטר שביקר בתערוכה שלי אמר : " את ותת המודע שלך אחד הם " .
ד. בתערוכה הבאה יהיו כמה ציורים גדולים מן הרגיל אני חושבת שחשתי צורך לקרב את הקהל לציוריי , כמו לומר להם " הנה הגדלתי עבורכם את הדברים כדי שגם אתם תוכלו לראות " .
יהיו כמה ציורי שמן , מה שלא היה עד עתה וכן כמה ניסיונות שעשיתי בשילוב אקריליק וזפת קרה .
וכן אציג כמה ציורים המכילים בתוכם קטעי שירה , משהו המזכיר את הסגנון היפני- סיני.
ה. אני אוהבת אין ספור אמנים לכל אחד יש כמה יצירות שפילחו את ליבי , דאלי , מונה , סזאן , אשר,קונסטבול, טרנר , וורנר זאם , פרנץ מרק ועוד וגם הרבה מהמודרניים יותר. (לאחרונה חברתי לציירים רבים ומוכשרים מרחבי העולם דרך הפייסבוק ).
2- השירה:
א- בהתאמה לכך: איך שיר נולד.
ב- מהי שעת ההשראה הטובה ביותר שלך לכתיבה והאם זה חופף לעיתים ליצירה האמנותית.
ג- האם את מוצאת קשר בין שני תחומים אלה, אולי סתירה. נמקי.
ד- האם חשבת לשלב ביניהם בתערוכתך.
ה- מיהו המשורר האהוב עליך בארץ או בעולם.
2. השירה - א.ב.ג.ד
השירים נולדים בדרכים שונות , זו עשויה להיות החלטה לשבת ולכתוב ואז יש שילוב של חשיבה ,דמיון וחריזה וזו יכולה להיות מילה שלפתע עולה וכל השאר בא בעקבותיה .
לפעמים זה קורה תוך כדי רכיבה על האופנוע ואז זה מגיע מוכן עם הלחן (: .
לעיתים זה בא בלילה לבן כשאני מאוד קשובה לעצמי ולתחושותיי ולפעמים המילים באות תוך כדי ציור בתוך תנופת היצירה, אי המחשבה ופתיחות תת המודע. מה שגרם לי לחשוב על שילוב שתי האומניות על בד אחד.
אתן דוגמא לקשר שבין השירה והציור אצלי , ( למי שיש סבלנות לקרוא )
מדובר בלילה שבו רשמתי את שני השירים tessוניו יורק .
tess
זה אחד מאותם הלילות טס,
את שוכבת דמומה עם עיניים פקוחות
מביטה אל החושך עמוק.
נורה אדומה מרצדת ברדיו
ואת מצמצמת עינייך לסדקים
יוצרת צורות בפסים של זוהר בוהק
משחקת משחקים של לילה.
זה רק את והנורה האדומה טס ..
לא יותר מזה.
****
ניו יורק
היא הולכת ברחוב
עם חתך בגרון.
מי שיביט מקרוב
יוכל לראות טיפות של דם
זולגות על חזה.
איש לא ניגש
לחבוש לה
איש לא ניגש
לעצור בה.
היא הולכת ברחוב
עם חתך בגרון
כי ככה היא רוצה.
לילה , מאוחר ואני לא נרדמת אני מביטה על נורה אדומה שדולקת במערכת סטריאו , מצמצמת את העיניים ומשחקת עם האור ואז עולה בראשי משום מה השם הלועזי: "טס". ארבע שורות ראשונות מתחברות לי למשהו המזכיר שיר ואני מכריחה את עצמי לקחת מחברת ועט ולקום לשירותים ה'מוארים' . שם אני ממשיכה את השיר , בסיומו אני מתחילה לשרבט בלימשים משהו על הנייר, במבט שני אני מגלה שרשמתי דמות אישה שמתוך העין שלה יוצא קו ההופך בקצהו למעין פרח קוצני. משהו הנראה בהחלט מתאים למשחקי האור של טס. אני מחזקת את הקווים ויוצרת את צוואר הדמות המכיל כתמים כהים הנראים כחתך בצווארה. או אז אני כותבת על האישה עם החתך בגרון. אני קוראת לו 'ניו יורק' כי שם לא ממש ניגשים אליך כשאתה פגוע .
אני שבה למיטה ומנסה להירדם ברם ... אני קולטת פתאום שיש לי תשובה לשאלתה של גלי בזרקור.
אז אני שוב לוקחת מחברת ועט וקמה אל השירותים ה'מוארים' .
ואז אני כותבת את כל הנ"ל . (:
ה. כמו הציירים כך גם המשוררים אני אוהבת רבים מהם. בשייקספיר התאהבתי כבר בגיל 15 אהבתי את הפאתוס הרך והתוודעתי לשפת השירה. מאוחר יותר נפעמתי ממחזאים כאויריפידס , לורקה ואפילו מולייר.
רחל המשוררת ושלמה ארצי היוו את החיבור הראשוני ביני לבין הנרי אישי . ריימונד קראבר הינו איש סודי בחדר השירותים , יבוטשנקו , פן , גולדברג , סומק , ליאונרד כהן ועוד. וכמובן משוררי האתר הזה שאת גלי ייסדת ובכך אפשרת הצצה לתוך עולמם של משוררי מגירה נסתרים ומוכשרים לא פחות.
לכל אחד יש כמה הברקות
והברקה זה מן משהו נקי כזה המאיר את הבפנים לרגע קצרצר
ומאפשר הזדהות והתרגשות מעוצמת אותה קרבה רגעית .
הרי קורצנו מאותו החומר ומשהו אמיתי אצל האחר מזכיר לנו משהו אמיתי אצלנו וזה מרגש לאללה לא ?
3- ונעבור אל האופנוע, ההארלי המאפיין אותך. ספרי על כל מה שיש בו עבורך. על חבורת הרוכבים, ההווי והאתר של הנרי.
בשנות העשרים לחיי היו לי ולחברתי הטובה שתי וספות על הארגז שלה היה רשום: "אדרבא," ועל שלי היה רשום: "אף על פי כן נוע תנוע."
חברתי נהרגה בתאונה עם הוספה ונהג אוטובוס רשלן.
לאחר מותה עברתי לאופנוע דו – שימושי שזה חצי לכביש חצי לשטח. מה שאפשר לי חופש תנועה בלתי מוגבל.
יותר מאוחר היה לי חבר הארליסט והטיולים עם החבורה עוררו בי חלום ישן שהתגשם כעבור חמש עשרה שנה בזכות הנרי אישי.
הרכיבה על ההארלי מכילה בחובה תחושה אדירה של עוצמה וחופש, התרוממות הרוח ושלוות הנפש.
אני אוהבת את האופנוע, את מראהו, את צליל המנוע ואת הכוח שהוא נותן.
כשאני רוכבת אני לא רק מביטה בנוף אני הופכת לחלק ממנו , וזו אינה קלישאה (:
ההארלי מחבר בין הרוכבים ויוצר חבורות בכל העולם . מר הארלי ושלושת האחים דווידסון יצרו את הדגם הראשון בחצר ביתם בשנת 1903 ומאז יש לו מיליוני רוכבים ואוהדים ברחבי העולם.
בארץ יש בסביבות 650 רוכבי הארלי דווידסון יש סוכנות המנוהלת בידי זוג רוכבים המארגנים טיולים גדולים בארץ ויש חבורות קטנות יותר וביניהן החבורה שלנו הנפגשת לטיולים, בילויים ומסיבות . ישנם בינינו עורכי דין, פחחים, אומנים, רופאים, מנתחים, ואפילו שף. אולם אם עד עכשיו חשבתם שהארליסט זה אחד שלובש ג'קט עור, שרשראות וקעקועים ושותה בירה הרי שלא טעיתם . (:
לפני כמה שנים בנה הנרי אתר לציורים שלי וכשהצטרפנו לעולם האופנוענים הוא הוסיף לאתר פורום חברים, שם יכולים הרוכבים לצפות בסרטים ותמונות מטיולים, לקבל אינפורמציה ולשוחח ביניהם.
4- בין יתר תחביביך, הכרתי את אהבתך לבעלי חיים. ספרי על כך-על המשפחה הנוספת הזו.
בגיל ארבע השארתי את התלת אופן שלי במרחק ארבעה רחובות מהבית וחזרתי ברגל עם חתולתי הראשונה 'מימי'. מאז לא פסק הזרם. גידלתי ארנבות, יונים, קוויות, חתולים, כלבים, ציפורים, דגים ותולעי משי בעונה (:
התחלתי לרכב על סוסים בגיל 11 והמשכתי בכך במשך כשלושים שנה עד שחוליות הגב שלי אמרו את דברן וסחוסיי הנהנו בהסכמה .
עבדתי בבית ספר לרכיבה, בפינות חי למיניהן ובספארי טיפלתי באריות ובין השאר בקרנפים, יענים, היפופוטמים, אנטילופות וכו .
כילדה הייתי ביישנית ולא תקשרתי עם עולם המבוגרים, לבעלי חיים התחברתי בקלות, דיברתי את שפתם והם אהבו אותי.
החיבור עם עולם בעלי החיים מעניק יופי, אהבה והומור ומפתח את תכונות החמלה, הנחישות ויכולת הנתינה . ברם, יש גם צד שני למטבע. זהו חיבור הגורם סבל רב ומאלץ פיתוח עור של פיל לנוכח סבלם העצום של בעלי החיים בעולם.
( פעם ישבתי והתאבלתי שעות על חרגול קטן שחבר זרק למדורת ל'ג בעומר. לעולם לא אשכח זאת. )
5- האם יש לך תחביבים נוספים?
הייתי בחורה ספורטיבית , אהבתי לשחות ולרוץ ועד לא מזמן שיחקתי כדור עף. ירדתי מזה. (שוב בעקבות התנגדות החוליות בתיאום עם העמותה לשחיקת סחוסים).
כרוב בני האדם אני אוהבת לקרוא והמוסיקה זורמת בדמי.
חמשת השאלות:
אם לא היית יוצרת ואמנית-מה היית רוצה להיות?
מגלה עולמות , חוקרת טבע , אסטרונאוטית , נוסעת בזמן (:
אם לא היית אדם, איזה בעל חיים היית בוחרת להיות?
החלום העתיק ביותר הוא לעוף כך שהייתי רוצה כנפיים. אולי עיט, ואם לא כנפיים אז סוסת מוסטנג חופשייה, זה היה עשוי לספק אותי.
איזו תכונה אינה אהובה עליך במיוחד אצל בני אדם?
שונאת אכזריות ושקרים.
איזו תכונה אהובה עליך במיוחד אצל בני אדם?
אוהבת אנשים טובי לב ואמיצים.
מה החלום האוטופי ביותר שלך-אישי או קולקטיבי.
כחלום אישי הייתי מקימה בית ספר אוטופי בו לומדים ילדים מאושרים כיצד להיות מאושרים יותר.
החלום הקולקטיבי? שלום עולמי וביטול הכסף לאלתר . (:
חמשת השירים שענת אוהבת במיוחד:
חיפשתי ומצאתי שיש לי הרבה אמיתות קצרצרות שרשמתי בזוגות, שלשות ורביעיות, הנה אחת מהן.
נוק נוק..
"מי זה?"
"זאת אני".
"מה את רוצה?"
"תפתחי לי"
ואם אפתח אז מה?"
" אוכל סוף סוף
להיכנס בחזרה".
"ומה אז?"
"אז, נהיה שלמה".
------------------------------------
מנסה לשמור על דעתך
את שולחת זרועות ספוגות רצון
לאסוף פיסות של שפיות
שהתפזרו כמו קונפטי כחול
מעל תהומך.
===============================================
אמבולנס נוסק את הכביש
ואת תוהה
אם עבורך הוא מצווח,
על האספלט במרחק
אור מבזיק
על אברותייך הקטומות.
2.את 'הדחקה' בחרתי מפני שכך התמודדתי עם מר מוות.
הדחקה
כשהונחת בבור תחתיות
הדחקתי את צער עמוק
אחר כך בכיתי שנים
הרכנתי פנים
לא לראות
לא לשמוע
חיים.
*********
3. השיר ' אדים' מסכם את השקפת עולמי , כך אני מזכירה לעצמי שוב ושוב את הנוסחא לאושר.
אדים
את מתעסקת בשטויות
הבל הבלים
מכסה אותך חיים .
מושיטה ידך לגעת
בקצות מאווייך
כשפיסה קטנה של נחת
מונחת לרגלייך.
************************
4. אבי האהוב נפטר בהיותו בן 59 זהו אחד השירים שנכתב בהשראת זכרו .
אבי היה קורא לי
בקולו הרם החם
"בתי בתי ! רכב ישראל ופרשיו "
לא בכדי
הדהרתי את סוסיי
משחר ילדותי
ועד קץ ימיו .
****************************************
בדהרת הסוס
במעוף הרעמות
בשולי המרחבים הגדולים
הטבענו חותם.
באדמה הלחה החולפת
הותרנו פרסה רופפת
מושרשת לנצח
כאותו כתם לבן
על ראשם
של סוסי מלחמה
עזי מצח.
****************************************
צהלת האושר ברמח האיברים
עולה ומכסה
את רחש פצפוצי הבדידות
שעל מצע הגחלים .
***********************************
5. בחרתי ב' ימים טרופים' מפני שהוא אקטואלי גם היום . מה שמוכיח שלא ניתן לשנות את היסטוריה תוך כמה עשרות שנים , צריך דורות של סבלנות .
אלו הם
ימים טרופים
של 'פגע וברח'
וחיילים שבויים יושבים בסך.
ענני אפור באופק
וגשם שנוגע רך.
מישהי נלחמת בשיניים
לשלם עבור ארבע קירות,
ופת של לחם
עם ריבה
נראית כמותרות.
מטוס של קרב
נופל מן השמיים
מותיר מכתש עמוק בלב,
ואיש אדיש
עומד בפתח
וטוען שהוא רעב.
העיתון מוצף
באותיות של גאווה שאין לה סוף
נוטפות מדם ויזע,
ואני נשטפת בגלים של אהבה
ממראה של אקליפטוס
ושם חרוט על גזע..
תודה לכם על ההקשבה ותודה לך גלי על ההארה.
אוהבת
ענת.
