חמש שעות כבר יושבים על התרגיל המחריד בחשבון אינפיניטסימלי. די! יוצאים להפסקת סיגריה. לא הספקתי להתחיל לדבר והטלפון של אמיר (שם בדוי, השם האמיתי שמור במערכת) התחיל לצלצל. "אתה לא מסוגל להתנתק מהדבר הזה!? חלאס, אז לא תהיה זמין 5 דקות, מה קרה?" אני חושב שהימים השלווים ביותר שלי הם אותם ימים שאני משאיר את הפלאפון בבית.
"מה העניינים מיכל? (שם בדוי, אני מרגיש מאוד יצירתי היום) נו... כן... מי? זה שדיבר איתי אתמול בפוקר?" תהיה בשקט הוא מסמן לי עם היד, "וואלה, אני אברר..."
"מה כ"כ דרמטי?" שאלתי בעוד המבט שלי ניתז מחיוכו המתחפש לתמים. "זאתי מהפוקר של אתמול שאלה עלייך... מעוניין?" ארבעת החודשים האחרונים שבשלושה מהם הייתי במערכת יחסים שנגמרה עם טעם מר ועוד חודש עם טעם לוואי חלפו בראשי בשברירי השניה. "אני חושב שאני אוותר."
לאחר שהבנתי שחלק גדול מהאנשים שאני מכיר מכירים אותה גם כן ומספרים עליה רק טובות, החלטתי שאין לי מה להפסיד בלצאת לדייט.
אני זוכר את הרגע הראשון שראיתי אותה. בחורה יפה וקורנת. חיוך חמוד ומעט נבוך מבצבץ מתחת לשערה הארוך. צחוק מקסים שאין שני לו. כל זה לווה בערב מהנה, מצחיק וממכר כ"כ שלא רציתי שייגמר.
לאחר שבוע (מה זה? 3 דייטים?) החלטתי שלא מתאים לי. אני יכול לציין את כל הטענות בעולם ואני עדיין דבק בהם. פשוט לא נכון לי באותו הרגע. עד היום אינני מתחרט שהחלטתי דאז שלא. היא התעצבנה עלי נורא. כאב לי לראות שהיא רוצה, וכאב לי יותר לראות שאני זה שמכאיב. זה לא קורה לי אחרי זמן כ"כ קצר. רגשות היו שם, אבל הזמן היה לא נכון. מישהי פעם אמרה לי שתזמון זה הכול בחיים.
כעבור שבוע היא שלחה הודעה להגיד שהיא מצטערת שהיא התעצבנה והיא תשמח אם נשאר בקשר ידידותי. שמחתי מאוד על כך. מהר מאוד מצאנו את עצמנו בסוג הקשרים שבו היא שולחת לי הודעה פעם בשבוע ואני נשאר אצלה לישון. דאגתי להיות ברור שאני לא רוצה שהקשר יתפתח לשום מקום כך והיא הסכימה איתי, למרות שבדיעבד אני חושב שזה היה הדרך שלה לנסות לתפוס אותי.
כל בוקר שקמתי אצלה היה בוקר קורן ויפה מתמיד. חיוך מטופש מרוח לי על הפנים ומחשבות עליה מציפות אותי כל היום. זה לא תקופה טובה להתחיל את זה.
כך המשכנו כחודשיים. שנינו הגענו לרוויון. נפגשנו בעיר לשתות בירה ולומר מילים אחרונות וכך היא נעלמה מחיי.
לחודש.
מפגש אחרון של תשוקה לפני שאני יוצא לחודש מילואים. מפגש שנגמר עם טעם רע בפה והרגשתי שונה מבדרך כלל.
כשחזרתי ממילואים וגיליתי שיש לה חבר, הכה בי גל של קנאה שלא הכרתי מימיי. כעסתי על עצמי כ"כ. "איך יכול להיות שאני כזו מכונה אנושית מטומטמת?! מה קרה לשכל הישר שלי? יש לה חבר אז פתאום זה צץ ועולה? איפה היית לפני חודשיים!?!?!?!" שמתי את הרגשות בצד ונתתי להם לתסוס, להתבשל, לשקוע. כמו נזיד מוצלח, הטוב יוצא מהרגשות אחרי קצת זמן.
מצאתי את עצמי שוקע לתקופה של מחשבות, שהחלו בזוגיות ומצאו עצמם ממשיכים לעבודה, לימודים, מה כאן ומה הלאה. הרבה מחשבות עברו לי בראש שבסופם מסקנה אחת חשובה מכול. מיכל, אני רוצה אותך.
אני רוצה לנסות לבנות משהו רציני, משהו טוב, משהו שיגרום לחיים של שנינו לזרוח באור שונה מהרגיל. אני רוצה לבשל לך כשאת רעבה, להכין לך תה כשאת חולה, לעשות לך מסאז' אחרי יום קשה, לקום לידך בבוקר, לגרום לך לצחוק את הצחוק המקסים שלך ולהיות הסיבה שבגללה את מחייכת כשאת רואה שיחה נכנסת בפלאפון. יותר מכל זה, אני רוצה שתהיי מאושרת. אני יודע שתהיי מאושרת איתי אבל זאת הבחירה שלך. אם הבחור שלך גורם לך להרגיש כמו שאת גורמת לי להרגיש כשאני איתך, אני בכול ליבי מאחל לך שיהיו לך חיים מאושרים איתו. אבל אם יגיע היום שבו יפרדו דרככם, אני אעשה הכול כדי שעוד שבוע, חודש, שנה, אני אוכל להסתכל אחורה ולומר לעצמי שעשיתי את כל שיכולתי כדי לא לתת לך לחמוק לי בין האצבעות.
אחרי חודש הם נפרדו. נתתי לשבועיים נוספים לחלוף גם כי שיערתי שהיא צריכה זמן וגם היה לי עומס בחיים שלא היו מאפשרים לי לתת את כולי. כך מצאנו עצמנו עוד לילה יחדיו ואני רק רוצה עוד זמן איתה.
הכנתי לה קפה, הזמנתי אותה לארוחת צהריים, וכשראיתי אותה בערב הזמנתי אותה לישון אצלי ולו רק כי רציתי לקום לידה למחרת. "יונתן, מה כל התשומת לב הזאת שאתה פתאום מרעיף עלי?". סיפרתי לה את כל שעבר עלי, כמו שאני מספר לכם. "זה לא תקופה טובה, לא מתאים לי כרגע." היא אמרה. "נהדר! אני צריך לבלות שבועיים אצל ההורים בחיפה. יש לך שבועיים לחשוב עם עצמך, להתלבט ולהבין שאת רוצה בי גם ושאני הבחור הנכון בשבילך שיהפוך עולמות בשביל לראות אותך מחייכת. בין אם את מחליטה שכן ובין אם לא, אני יותר מאשמח לשמוע ממך בשבועיים האלה. הם הולכים להיות שבועיים לא קלים ולדבר איתך תמיד עושה לי טוב."
לא שמעתי ממנה. גם שבוע אחרי שחזרתי מחיפה. לבסוף, אחרי כל הזמן הזה שאני מתאפק מלהתקשר, חייגתי. דיברנו קצת, הזמנתי אותה לצאת והיא אמרה שהיא לא יכולה. חודש של טלפונים והודעות והזמנות שנענו בסינונים וביטולים. אני יודע שאני לא פועל מרגש אגואיסטי שבגינו אני חייב להרגיש שאני יכול להשיג אותה. אני פשוט רוצה, ישיר וכנה.
הרבה חברים אומרים לי שאני נותן יותר מדי קרדיט לאנשים. "היא מסננת אותך, אתה לא מבין? היא סתם זונה, עזוב אחי..." אני פשוט משיב להם בחיוך "היא בתקופה עמוסה. אני מוכן להאמין שכל טלפון וכל הודעה הגיע בדיוק ברגע שהיא הייתה עסוקה ולא יכלה לענות." התגובה הרגילה שלהם היא הרמת גבה. "אחי, אתה חי בסרט. מה זה התמימות הזאת? אז למה היא עוד חזרה אלייך אחרי שבוע\שבועיים\חודש\חודשיים?" היא בן אדם. ובני אדם שוכחים. אני שוכח יותר מדי פעמים לחזור לאנשים. וכן, אני גאה לומר שאני תמים.
עבר מספיק זמן בשבילי והיום הגיע שבו אני חושב שעשיתי את כל שיכולתי ונשאר לי רק לומר לך תודה על הזמנים הטובים ועל כך שאת הזכרת לי מקומות בי שכבר שכחתי.
מיכל, שלום.
