מייל שקיבלתי - אני אוהב אותך - מרגש עד דמעות

לאחר 21 שנות נישואין, אשתי רצתה שאצא לארוחה ולסרט עם אישה אחרת. היא אמרה, "אני אוהבת אותך, אולם אני יודעת שהאישה האחרת הזו אוהבת אותך והייתה שמחה לבלות אתך מעט.

האישה האחרת שאשתי רצתה שאפגש עמה הייתה אמא שלי. אמי הייתה אלמנה מזה 19 שנים, אולם מחויבויות למשרה שלי ולשלושת ילדי אפשרו לי לבקר אותה מדי פעם בלבד.

באותו לילה התקשרתי כדי להזמינה לצאת לארוחה ולסרט.

"מה קרה, האם אתה חש בטוב?" היא שאלה.

אימי היא מסוג הנשים אשר חושדות ששיחת טלפון בשעת לילה מאוחרת או הזמנה מפתיעה, הן סימן לחדשות רעות.

חשבתי שיהיה זה נעים לבלות אתך מעט," הגבתי לדבריה, "רק שנינו." היא חשבה על כך לרגע ואז אמרה, "אני רוצה בכך מאוד.

באותו יום שישי לאחר העבודה, כשנסעתי לאסוף אותה, הייתי מתוח מעט. כאשר הגעתי לביתה, שמתי לב שגם היא נראית מתוחה לקראת הפגישה שלנו.

היא חיכתה לי ליד הדלת לבושה במעילה.  היא סידרה את שערה והייתה לבושה בשמלה שלבשה לחגיגת יום הנישואין האחרון שלה.

היא חייכה ודומה כי פניה קרנו כפני מלאכים. "סיפרתי לחבריי שאני עומדת לצאת לבלות עם בני, והם התרשמו מכך." היא אמרה, בעודה נכנסת למכונית.

 "הם קצרי רוח לשמוע על הפגישה שלנו". נסענו למסעדה שאף-על-פי שלא הייתה אלגנטית, הייתה נחמדה וחמימה מאוד.

אמי אחזה בזרועי כמו הייתה אשת הנשיא. לאחר שהתיישבנו, הייתי צריך להקריא את התפריט, כי העיניים שלה יכלו לקרוא רק אותיות גדולות. תוך כדי הקריאה, הרמתי את עיני וראיתי את אימא יושבת שם ובוהה בי.

חיוך של אושר נוסטלגי היה על שפתותיה.

"הייתי זו אני אשר נהגתי להקריא את התפריט כאשר היית קטן," היא אמרה.

"אם כך, הגיע הזמן שתירגעי ותניחי לי להשיב לך טובה," עניתי.

במהלך ארוחת הערב ניהלנו שיחה נעימה... שום דבר מיוחד, לא יותר מלבד התעדכנות באירועים האחרונים אשר התרחשו בחיי כל אחד מאתנו.

דיברנו כל-כך הרבה שהפסדנו את הסרט.

כאשר הגענו לביתה מאוחר יותר, היא אמרה, "אני אצא עמך שוב, אך רק אם תיתן לי להזמין אותך." הסכמתי.

"איך הייתה הפגישה שלך לארוחה?" שאלה אשתי כאשר הגעתי הביתה. "נחמדה מאוד. הרבה יותר משיכולתי לדמיין," עניתי.

לא תדע לעולם איזו משמעות הייתה לאותו לילה עבורי.

אני אוהבת אותך, בן."