פְּסִיעוֹת

פּוֹסַעַת עַל מִתְלוֹלִים לְלֹא שֵׁם

יוֹדַעַת שְבִילֶיךָ כִּי הָיוּ טוֹבִים

וְהִנֵּה סָטוּ וּפָנוּ מֵעָלַי, אָרְכָה לִי הַדֶּרֶךְ

וּפֵרוֹת מְתוּקִים שֶׁבְּצַד מִשְעוֹלִים

סָרְחוּ לִפְרִי מִיאוּסִים.

 

יַד הַזְּמַן הָיְתָה בַּכֹּל, עוֹטְפָה בִּקְרִירוּת

כִּצְמַרְמֹרֶת, אֲדִישָׁה וּמְסוּגֶרֶת.

עֲטוּ עֲטוּ שְקָרֵי הַלֵּב, עָרְמוּ בְּאֶבֶן

רָמְסוּ בַּסְבַךְ צְעִיפֵי הַרֹךְ ,

פְּסִיעוֹתַי גִּדְרוּ וְנָדַם קוֹל חֲלוֹמִי.

 

הָאוֹר הַיּוֹרֵד כְּחַלְחַל כְּמָוֶת, נוֹשֵׁק לְמִצְחִי

שָׁבוּי בִּתְפִיסַת הַזְּמַן, כְּמוֹ כֻּלָּם.

 

 

דורית גפן – כל הזכויות שמורות

‏27/11/2009