אהבה מאוחרת

                     אהבה מאוחרת

פניו היו חרושי קמטים, קומתו מעט שפופה ולבושו מרושל

אבל היא הצליחה לזהות אותו למרות הזמן שהשאיר בו

אותותיו. הוא עמד מעברה השני של המזרקה בכיכר

דיזינגוף מאכיל את היונים שנחתו סביב, נראה מנותק משהו

מהעולם ועדיין לא הבחין בה. זו לה פעם ראשונה שהיא

רואה אותו מאז עשתה לה מנהג של קבע לבלות את ימי

שישי של אחר הצהריים באותה כיכר, לשבת על אחד

הספסלים ואולי קיוותה שביום מין הימים היא תראה

אותו שם, באותו מקום שבו ראתה אותו בפעם האחרונה

לפני חמישים שנה.

"לא נוכל להיפגש יותר" אמרה לו אז בבכי עצור והוא שתק

מביט בה רגע ארוך. מבטו המיואש נצרב בנפשה וליווה אותה

גם כשנישאה לאחר.  

הימים היו ימי ראשית המדינה וקיבוץ גלויות, אלא שכל גלות

התקבצה בתוך עצמה מסרבת להכיר באחרת ונראה היה

ששני הצעירים מגלמים בתוך הקשר שלהם את כובד הבעיה.

לאחר שסיים לפזר את פירורי הלחם הרים את ראשו ואז ראה

אותה. חמישים שנה חלפו מאז פגישתם האחרונה אבל נדמה

היה לו שזה קרה אך אתמול. שיערה שהיה פעם חמדת מראה

הלבין לחלוטין וגופה שהיה פעם יפה נראה כעת קטן וגרום.

עוד בטרם נפגשו, כשקרא את הפתק שבו ביקשה להיפגש

עמו בכיכר ששניהם כל כך אהבו, ידע  שבשורה רעה תהיה

מפיה "נברח מכאן, ניסע רחוק" אמר לה בייאוש והיא ענתה

"הם יפנימו, הם יקבלו אותנו" ניסה שוב כשהיא מחבקת אותו

בפעם האחרונה ואחר הפנתה את גבה והלכה משם. גבה

המופנה אליו, צרב אותו, משאיר בו צלקת שמיאנה להגליד גם כשנישא לאחרת.

הם נפגשו במסיבת שחרור שחגג אחד מחבריו. הוא היה

לאחר השירות הצבאי ולאחר שצלח את מבצע סיני והיא

הייתה בשנה האחרונה ללימודי התיכון שלה. הם התאהבו 

כמעט למן הרגע הראשון שהזמין אותה לרקוד עימו ולמרות

שהסתירו תחילה את אהבתם מצאו זמן להיפגש כמעט יום

ביומו ובמיוחד אהבו לטייל לאורך רחוב דיזינגוף עד הכיכר

עצמה, שם באחד מימי נובמבר הציע לה נישואין והיא נעתרה

מיד. "הוא לא בשבילך" אמרו לה הוריה מיד לאחר שעזב את

ביתם אבל כל תחנוניה לא עזרו לה. נוקשים ובעקשנות אמרו

לה שאם יינשאו לא יגיעו לחתונתם והם יתנתקו ממנה

לתמיד. "הוא אחר, הוא שונה ממך, הוא שונה מאיתנו" חזרו

ואמרו לה עד שנשברה.

הערב טרם ירד כאשר חצה את הכיכר אליה  והוא כבר

לא זקוף והליכתו איטית משהו. הוא הביט בעיניה רואה

את אותו זיק שובבות שהיה בה אז כשהכירו לראשונה.