ג'וינט של אחר הצהרים

העיניים נפקחות, מבחוץ נראית השמש שהיא איננה במרכז השמים. אני מסיט את שמיכת הפוך מעלי וצועד לאמבט לצחצח את שיניי, להסיר מעל פני את סימני השינה. המים הקרים גורמים לערנות ולבהירות שהידרה את רגליה מגופי כבר זמן רב.

רעד עצור אחוז בי, אינני יודע אם היה או חלמתי חלום. אינני יודע עוד אם פרי מציאות או שמה היה זה רק דמיון. כאב הזוי מתעורר מתוך חזי, כאב שאין לו טעם או ריח כי רק תחושה בלתי נעימה המזכירה לי שוב ושוב את מה שרצית לשכוח.

העשן הסמיך חודר לריאותיי, שוב מעורר את הרגיעה הנדרשת. מסיט את ההבל הבלתי נדרש מבינתי. מסיט את משמעות העבודות, מפורר אותם עד אפר דק. עד שנשאים הם ברוח אל המרחב האין סופי.

שניות או דקות או ימים אינני בטוח. אינני יודע וגם לא רוצה לדעת. מסך הערפל ההבלתי בהיר מעתיק את יכולת ראיתי עד כי אינני רואה עוד דבר. אין בי ולו במעט מהחוש האווילי הזה, אני מרגיש הכל מבעד לגופי, ישותי, תודעתי.

המילים המיותרות כבר אינם, אין הם שימושיות עוד. הקול הצרוד איננו בכי, כי רוח קלילה הנושבת בלב מדבר. רוח מלטפת המבקשת רוגע ושלווה עד השלווה הסופית, השלווה האוטופית שאני כל כך זקוק לה .

מבעד לחושים הכל כך ידועים יש עוד חושים שבני האדם הרגלים אינם רואים. פעמים הרבה חשבתי כי אינם רוצים לדעת. חושים המבקשים את השלווה האבסולוטית ללא מחיר יקר כי רק בהנאה הפשוטה. הנאה אותה יכול כל אחד להפיק מהגוף, מהמחשבה, מהסיפוק העצמי של הידיעה.

המילים מאווררות עכשיו. אינני מוצא בהם עוד צורך. יש להן את החופש לנוע מעצמן. לנוע מתוך תוכי אל המקלדת, אל חלל האוויר, אל העולם. המילים הללו טומנות משמעות. את המשמעות אני מבקש לתת, להעניק.

באהבה, בענווה, בצניעות.

המילים הללו יש בהם כוח מיסטי היכול לשמש כל אחד ואחד לו רק ישכיל להשתמש בהן. לו רק ידע כי המילה היא עוצמה, היא אוצר החבוי בכל אחד ואחד.

השלווה עכשיו עוטפת, מלטפת, שולחת את ידה לשערי. היא מעניקה לי עונג בלתי יתואר. עונג שיש בו מדעות גבהה לישותי, לי, כאדם. השלווה נושקת למצחי ואינני חש עוד דבר זולת ידה שנשלחות הינה והינה. נוגעות מטריפות את חושיי. עורי מצומרר, גבי קמור, רק עוד רגע אחד, רק עוד רגע אחד.

שלווה .