ד.
"מה עושים?" שאלתי את אבי לאחר שסיפרתי לו בקצרה את הסיפור.
"צריך לחשוב ולערב את המפקד".
"אני מציעה למתקן את שמשון במכשיר הקלטה שינסה לדובב את אביו. מה דעתך?"
"השתגעת! את לא רואה שהוא מפגר!? בטח ממציא את כל הסיפור, בחייך, אבא שלו אנס אותו, אנסו אותו במקווה, מה נסגר איתך, אני מתפלא עלייך! חקירות מורכבות וקשות בהרבה מזה ניהלת והילד המפגר הזה מצליח להוביל אותך באף! עובדה שאת התלונה הקודמת שלו גנזו בפרקליטות כי לא האמינו לו".
"אם אתה לא רוצה להשתתף בחקירה, רק תגיד ואעיף אותך לאלף אלפי עזאזל! מי אתה שתחרוץ את דינו? על סמך מה?" בשלב הזה כבר צרחתי בעצבים. אין דבר שעיצבן אותי יותר משוטרים או עורכי דין או בכלל כל אדם באשר הוא אדם שמראש חורצים דינם של אנשים לשבט או לחסד בלי לבדוק דברים עד היסוד.
"בסדר, תרגעי. ננסה". אמר אבי בקול רגוע קצת יותר.
למחרת שמשון התייצב במשרד כפי שקבענו. התקנתי עליו מכשיר הקלטה ותדרכתי אותו בנוגע להוראות ההפעלה ועשינו סימולציות איך ידבר עם אביו.
"איך אתה חושב לדבר עם אבא שלך על האונס?"
"ממה הבעיה, נשתה וודקה, נדפוק איזה ג'וינט ואני אגיד לו שאולי יש לי איידס. ככה הוא ייבהל ואולי ידבר".
"אתה מסוגל לעשות את זה שמשון?" שאלתי בחשש, בסופו של דבר שמשון באמת לא היה לגמרי בריא נפשית, מה הפלא!? חשבתי לעצמי.
"אל תדאגי, יהיה בבסדר".
המשפט הזה, ה"יהיה בסדר" הזה, משום מה תמיד הדאיג אותי.
החקירה נמשכה חודשים רבים, אביו של שמשון, חרדי ממוצא אמריקני, התברר כפסיכופט אמיתי. לאחר מעצרו, ערכתי עימות בינו לבין שמשון שהטיח בפניו את מקרי האונס, העסקתו בזנות, לקיחת כספי האתנן, השימוש בסמים ובאלכוהול. הוא הכחיש הכל כשאף שריר לא זע ולא נע בפרצופו, החקירה לא העלתה דבר שעל פיו ניתן היה להרשיע אותו. גם המפגש שערכתי בינו לבין אשתו לשעבר, אמו של שמשון, וילדיו האחרים בו הטיחו בפניו דברים קשים, הוא לא הגיב, כאילו היה מנותק לחלוטין מהסיטואציה. מה שנקרא, נוכח לא נוכח במקום.
גם היומן ששמשון ניהל בכתב ידו הבלתי קריא, בו תיאר לפרטי פרטים את כל מה שעבר עליו בחייו הקצרים, לא יכול היה לשמש ראיה כי נכתב זמן רב לפני הגשת התלונה. החוק היבש דורש שהאירוע יתועד מיד עם התרחשותו.
העדויות שגביתי מכל חבריו/מכריו של שמשון הצביעו על בחור שלמרות כל הסבל שעבר יודע לשמור על אופטימיות, מחייך הרבה ומתערבב עם כל מיני נדכאים וחלכאים, ועבריינים מנצלים אותו.
בבדיקת הפוליגראף האב יצא דובר שקר, אך הן הבדיקה אינה קבילה כראייה.
באותו יום בו אספתי את שמשון מהאוהל שלו הוא היה מדוכא עד עפר לאחר שאביו שוחרר מבית המעצר, ובנוסף לכך נאלצתי לבשר לו את החלטת הפרקליטות שאין בכוונתם להגיש כתב אישום נגד האב והתיק נסגר מחוסר ראיות.
התחננתי בפני הפרקליטות שלא יסגרו את התיק אלא שיגישו כתב אישום ויאפשרו להרכב השופטים במחוזי לחרוץ דעה. שהשופטים יהיו אלה שיחליטו לסגור את התיק מחוסר ראיות. אך כלום לא עזר, הטחתי בפני הפרקליט שהיה ממונה על החקירה שהוא פחדן ועצלן ושהוא מוכן ללכת עד הסוף רק עם תיקים אשר בוודאות תהיה בהם הרשעה או לפחות משפט אך עם תיק קשה שצריך להשקיע בו, הוא לא מוכן להטריח את עצמו.
מאז שמשון נע ונד ומציב את ביתו סביב האבן הארעית עליה מניח את ראשו.
לפני זמן מה התקשר אלי והזמין אותי לחתונתו. הוא נשא לאישה בחורה אתיופית חולת דיאליזה שהרתה לו. הם חיים מקצבת ביטוח לאומי ונלחמים במשרד הרווחה שמאיים לקחת מהם את בנם.
ואילו אני, החוקרת הקשוחה, לא מסוגלת להתנער משמשון, בידיעה שהדבר היחיד בו יכולתי להועיל לו, זה זירוז הביטוח הלאומי בהכרה בו כנכה וקבלת קצבה.
אני מצרפת בקובץ מכתב קצר שכתב לי שמשון.
הערה: בצד ההצלחות, היו לי/לנו לא מעט כישלונות בחקירות, ישנם תיקים רבים, ביניהם תיקי רצח שנותרו פתוחים. כל מקרה כזה גרם לתסכול עמוק. אך לא כל המקרים השפיעו עלי כמו הסיפור של שמשון, ואני לא יודעת להסביר למה.
היות ולא הצלחתי להעלות בקובץ את מכתבו של שמשון, אצטט אותו כאן:
לכבוד אריקה ואבי
בהתחלה אני באתי אליך מבולבל מאוד עם הרבה פחד בעיניים וחוסר אמון. פתאום אני הבנתי שיש שוטרים טובים שכמו שהם יודעים לדפוק אנשים באותה מידה שאתם יודעים גם לעזור לאנשים כמו שאתם עזרתם לי מכל הלב ודאגתם לי לכל מה שאני הייתי צריך כמו כסף, אוכל ושמתם את אבא שלי במעצר. אני לא מאמין איזו השקעה אתם שמתם בי ותודה רבה על האוזן הקשבת. באמת תודה על הכל.
שמשון
הלוואי שכל השוטרים היו כמותכם
