כל כמה ימים יוצא לי לעבור דרך השער הראשי של בית הספר שלי. בדרך כלל אני טווה את דרכי לעבר קמפוס הלימודים של האוניבירסיטה, כדי לקרוא עוד כמה עמודים מהספר התורן שלי שבחנות הספרים. המקום שבו אני מוצאת לי נחת ובריחה מאפרוריות חיי, בשיעור חופשי באמצע יום לימודים. במהלך מעברי בבונקר, אני נפגשת עם השומרת הנחמדה שליד הדלפק, בת ארבעים לערך. אנחנו משננות את אותו טקסט, שיחת חולין ידידותית,אני מחייכת אליה בביישנות "היי , מה נשמע?" והיא מחזירה "הכל טוב, מה איתך?" "הכל כרגיל", אני עונה, ומשפילה את מבטי בחצי חיוך מעוקם. והיא עונה בהצהרתיות "כרגיל זה טוב!".עליי לציין שאנחנו מנהלות את השיחה הזו ממש במדויק! כל כמה ימים.
אני ממשיכה דרכי וחוצה את הכביש המפריד בין בית הספר לקמפוס, עולה במהירות במדרגות הגן, ומבהירה לעצמי שהכרגיל שלי אכן אינו כל כך נורא. אבל אני מחפשת לקבור אותו, לברוח ממנו במהרה, ולכן מאיצה את צעדי כשילקוטי הכבד יתר על המידה, נישא על גבי, בכדי להגיע כמה שיותר מהר לחנות הספרים. לאהבתם של הגבורים, לחיים הבשרניים. שם נמצאים השמות היפים, אדוארד, איזבלה, בתסריט שלא מאכזב אותי, שמרווה את צמאוני לחיים שבהם משאלות מתגשמות. בעבר עוד הייתי מפריחה אותן, את המשאלות, כמו בועות סבון של ילדות, אבל נוכחתי לגלות לא פעם, שהאכזבה היא מוטיב חוזר בחיי.
ואלה לא רק הספרים שממגנטים אותי לאזור הקמפוס כמו פרפר מתמגנט אל מנורה, אלא גם אווירת החופש והבחירה. באוניברסיטה בוחרים הסטודנטים את חייהם. ואני מנסה לספוג מעט מההתנהלות המיוחדת הזו, רק מהתהלכות באזורים בהם הם מתנהלים בשגרתיות חופשית. המצאותי במקום מקנה לי כוחות. העולם נראה לי לרגע גדול מספיק, היכולות שלי נראות לי מגוונות מספיק, האישיות ודרך החשיבה שלי נראות לי חזקות מספיק, בשביל לנגוס בתפוח הגדול הזה שנקרא החיים. בתקופה שבה אלמד מקצוע לפי בחירתי באוניברסיטה, ה"כרגיל" שלי, יהיה בהחלט מספיק. אולי כל הבעיות שלי עם בנים יסתדרו. אולי סוף סוף יבינו אהובי רודפי השמלות שמגוון השמלות שלי מספיק מגוון בשבילם. ותגידו שאני מתחברת עם אלה הלא נכונים, שלא ישתנו גם בגלגולים הבאים. אז אני אגיד שאולי עד אז אהיה כבר מספיק ממקומת בשביל לעשות את הבחירות הנכונות ולהתחבר למי שנכון לי.
ב"כרגיל" שלי, אלמד מקצועות שגורמים לי אושר וסיפוק תמידי. כמו בתקופה הקצרה שבה למדתי רק לבגרות לביולוגיה שנה שעברה. נהנתי מתהליך הלמידה, נהנתי מההצלחה הנלוות.
אם אני לא חושבת על התוכניות העיתידיות האלה, כי אין לי מספיק זמן, או כי אין לי מספיק תקווה כדי שהזמן יעבור מהר עד לתקופה שאהיה באוניברסיטה. אני מסתקפת במגוון הספרים העצום מסביבי. או בעצם, כלל לא מסתפקת, אלא נבלעת ונשאבת, נושמת, ומשתלבת, בעור של עצמי.
התקופה היחידה מזכרונות ההתבגרות שלי, בה אני זוכרת שההשתלבות הטבעית הזו הייתה חלק מהשגרה, הייתה כתה ח'. אני לא יודעת את ההרכב המדויק של הנוסחה שיצרה את המצב הזה. אבל אני מתארת לעצמי שזו הייתה קבוצת החברים המוכרת והנכונה, שפגשתי כל שבוע לערך במושבה. כולם היו בטוחים בתשובות לשאלות החדשות שנכרו בדרכנו, השלמנו עם המשמעות של להיות אנחנו. בשגרת ה"כרגיל", שתפורה לגופנו וחיינו בהתאמה מדויקת וטבעית. מרכיב אחר בנוסחה הייתה החברה הכי טובה שלי, שעדיין תופסת היום מקום גדול בחיי, אבל משום מה, שתינו מתגעגעות, ובכל זאת, לא מצליחות לשחזר את הקסם של אז, הבדיחות הפרטיות, וצחוקנו המתגלגל.היום אנחנו מחניקות אותו בין תרגיל מתמטיקה אחד לאחר, וסיפורים על האכזבות החוזרות ונשנות מבנים. המרכיב העיקרי בכתה ח',בוודאי היה האהבה שלמדתי לגלות לראשונה. הוא היה מתופף בתזמורת שלי, נסיך החלומות בהתגלמות פשוטה, לא היו לי אז הלבטים הבלתי פוסקים, מתי, איך, והאם מתאים שנכנס למערכת יחסים, וגם אם כן, אז לא בצורה שניוונה לי את הרגשות התמימים והראשוניים, כמו זיקוקים...הרגשתי כל מנגינה ביתר הדגשה, ושמעתי כל מילה ביתר הקשבה, פשוט אהבתי אותו, ונהנתי מהאהבה הזו לבדה. מבלי לרצות לגעת בו כל כך,ולחוש את הכאב של החזיון הבלתי ממומש.
אבל השגרה של כתה ח' כבר כמעט ונשכחה, כי בתור זכרון, היא בעצם אינה שגרה. ועכשיו הכל כרגיל, בכל יום, אחרי חמש שנים,כולנו עוד קמים בעצלתיים מהמטה. מבצעים את המתכונת שהורגלנו אליה כבר 12 שנים, לומדים ושותקים, סובלים ומסתפקים.
ואני בדקות של בריחה, עוברת דרך הבונקר של השומרת הנחמדה, "הכל רגיל" עונה בחיוך עקום לשאלתה.
