האישה מסתכלת עלי ושפתיה נעות, "כל כך הרבה זמן אני מחכה כאן, ממש מרגיז",
"חבל על האנרגיות", אני עונה לה ומסתכלת עליה, היא צריכה להיות בשנות החמישים שלה, הפנים נראות דווקא טוב, שיער חלק אסוף בסיכה מאחורי הראש, משקפיים המשתלבות בתוך פניה, לבושה נחמד.
אני נוגסת בחטיף הבוטנים המסוכר בזהירות, לועסת, מסתכלת מסביב ומתענגת על הטעמים בלשוני ובחכי, היום הוא עוד יום של אכילה רגשית, למרות כל ההבטחות לעצמי אני לא מצליחה להתגבר על גרגרנותי, יותר מדי רגשות מתערבלים בתוכי וההרגלים עושים את שלהם. מחר, אני מבטיחה לעצמי, מחר אנסה שוב ומורידה בעצב את עיני אל הגבעה הבולטת מגופי.
האישה שוב מדברת, "אבל הנהג היה צריך להיות כאן לפני 5 דקות, כבר היינו צריכים לצאת".
"כן, אני יודעת, זה קורה לעתים קרובות, במיוחד עם הקו הזה, אבל זה לא יעזור להתרגז עכשיו או בכלל, תמיד יגידו לך שהיו פקקים או חסרים נהגים, אני יודעת, כבר המון פעמים חוויתי את האיחורים האלה",
"באתי מכפר-סבא, מהעבודה, הייתי בסידורים בהרצליה, אני מתה להגיע הביתה, נורא עייפה ואין לי סבלנות",
אני מחייכת אליה, "כן, אני מבינה אותך, גם אני אחרי יום עבודה, מזג האויר, החשיכה בשעה מוקדמת כל כך, הכל מטיל עלי עייפות",
אני מקפידה להסתכל על התיק שלי שוכב על השקית מונחים על הספסל הצהוב. אני עומדת נשענת על הברזלים הצהובים מתקלפים המפרידים בין רציף לרציף. תמיד יש תנועה בתחנה המרכזית, פניהם של עובדים זרים, צבע עורם, הם עומדים או יושבים בכל הרציפים בולטים למרחוק, נהגים במדים כחולים יוצאים ונכנסים למשרד התחנה, גבר מדבר בפלאפון, מתהלך הלוך ושוב, האשה על הספסל הרביעי, בוהה ומסלסלת עשן. ברחבה של הקיוסק עומד השלט הגדול מכריז על הפרס הגדול, 70 מליון בדאבל לוטו, אני מדמיינת לי אותו שלי ומחשבת את הסכום נטו, אישה וילד מתקרבים, הילד מדבר ברצינות תהומית ובקול, "הדבר הראשון שנעשה עם המליונים הוא ניתוח...", אני מתקשה לשמוע את ההמשך. אוטובוסים יוצאים מן הרציפים, המנועים קולם מתגבר, האישה ממשיכה לדבר ולספר, אני מבינה את הצורך שלה ומשתפת פעולה. רק שמטריד אותי הפרצוף שלה. הקול שלה בוקע את מחשבותי,
"אני עובדת שם המון שנים, גם הבן שלי, הוא טבח בבית אבות, השבת אני חייבת לנסוע לאשתו להיות אתה, שלושה קטנים, שלא תהיה לבד".
"למה, הוא לא חוזר הביתה, הוא ישן שם?",
"כן, שישי שבת, את יודעת, על הבוקר צריך להגיש לזקנים דייסה, אני חייבת לנסוע לכלתי, שלושה קטנים מתרוצצים לה בין הרגליים, חייבת לעזור לה, היא, לא 'כפת לה , אני משתגעת מזה, רק לראות את הילד קופץ על המיטה, מה יש, תפתחי לו טלויזיה, שיישב במנוחה שלא יקפוץ, אפשר להשתגע",
אני מחייכת בהשתתפות וממשיכה להקשיב,
"היא יודעת, אמרתי לה, את צריכה לתת לי לעשות מה שאני רוצה, עולה קולה ומתגבר, אין לך ברירה אמרתי לה, היא יודעת, היא נותנת לי לעשות מה שאני רוצה, אני לא יכולה לסבול כלים בכיור וזבובים מרחפים, אני לא מסוגלת לשבת רגע אחד, אז אני כל הזמן עובדת שם",
הפנים שלה, העיניים, ככל שהיא מדברת ומספרת, נוספים לקולה גוונים חדשים, ההבעות הולכות ונהיות חיוורניות,
"מה לעשות, זה הבן שלי",
משהו באויר מסביבי, מסביבנו הופך להיות דחוס מדי, משהו מדבק באוירת נכאים,
"אני יודעת, אני פדנטית",
החיוך שלי הופך נוקשה, זה קצת מכאיב לחייך כך.
סוף סוף פוסע ברציף נהג אל האוטובוס, מושיט יד אל הכפתור בצד, הממתין ומטפס מעלה, מתיישב כשדלתותיו פתוחות לרווחה,מעיר את המנוע בסיבוב קל של המפתח, אני נושמת לרווחה, עולה אחרי האישה, מושיטה את המטבעות, היא כבר התיישבה ומתחילה וזזה לפנות לי מקום על ידה. אני מחייכת אליה במבוכה לשלום ממשיכה ומתיישבת במקומי הקבוע ליד הדלת האחורית ממלאה את המושב לידי בתיק ובשקית.
כל הזכויות שמורות לי.
