פלישתים עליך...-חלק א'
תחילת שנות ה-80, בתקופה שכל המדינה רוחשת אווירה צבאית, ימים של טרום מלחמת "שלום-הגליל". לילך חיילת, פקידת לשכה.
הבסיס הצבאי שבו שירתה במרחק לא רב ממקום מגוריה, המושב, עם שתי כניסות מעוטרות בפרדסים, ללא תאורה ולכל אורכן החשיכה כבדה מיד ברדת הליל.
כל יום לילך חזרה מהבסיס בשעה קבועה 16:30על מנת להספיק לאוטובוס הנכנס למושב בשעות מסויימות, כשהאחרון בשעה 17:00.
באותה התקופה הנסיעה באוטובוס בתשלום גם לחיילים, תשלום סימלי שגם אותו לילך רצתה לחסוך לעצמה, בכל זאת זו הייתה משכורת, משכורת זעומה אך היחידה, לכן הרבתה בטרמפים, כמובן הקפידה מאד בכללים-שיהיו רכבים צבאיים או הנהגים לבושי מדים...
באחד מימי חודש יולי, יום נעים ונאה יחסית לימי השרב מלאי הלחות והזיעה, נאלצה לילך להתעכב במשרד עוד חצי שעה, הווי אומר-פספסה האוטובוס האחרון הנכנס למושב, המותיר את עטרת המושב מאחוריו...
מיד בצאתה מהמשרד בסמוך למשרדה, הרכב אזרחי והנהג בבגדי ב', נראה מילואימניק-חשבה בליבה-מגולח למשעי ורעמת ראשו הזקוקה לקיצוץ לא הסתירו הדרגות הסגן-אלוף - מכובד..בירכה המזל הטוב שנפל בחלקה.
אך מעט רחקו מהבסיס בלי אומר ושיח שהיה הנוהַג בכל טרמפ, לא נוהַל בטרמפ מכובד זה, הנהג המנוכר, גדול המימדים הניח את ידו הימנית, שהיתה חופשית משום מה מתיבת ההילוכים הידנית על משענת הכסא של לילך שכל תשומת ליבה היה לשקט המוזר ולתיפוף שגלש מדי פעם על כתפה, על המשענת, על עורפה, על המשענת, אצבעו הסוררת גלשה על צווארה המבושם בקרם גוף הכי מבוקש בשיקמית-'אורנה 19".
הפרה השתיקה - "סליחה?...חושב להניח כך את היד כל הדרך?!"- והדרך לא קצרה, שלחה מבט בוחן בפניו הקפואים על הכביש המאובק -"כן !" - השיב ללא חיוך, ללא חביבות ובאותה הבעה שאינה מגלה רחשי-לב עוד משביקשה לנסוע איתו לעיר הסמוכה..."תוריד...תוריד אותי בבקשה בתחנת האוטובוס הקרובה !"
המבט השואל ששלח אליה גרם לה להתכווץ ולהמשיך לגמגם- "הממ...נכון, חשבתי להמשיך בכיוון...אבל שיניתי דעתי" ידו עדיין באותו התיפוף המרגיז, כאילו רופסת על המשענת בהיסח דעתו, אך בלילך רק האיצה הפעימות בליבה וברקותיה, שהיה ברור לה מהן כוונותיו..
סוף סוף הגיעו לתחנה, שלח חיוך שנראה יותר כעווית בזווית פיו ובידו הימנית, המתופפת, רק ביקש ליטוף אחרון לעבר שדיה השופעים בתוליות מנגיעה אחרת מלבדה, לא שכן של גבר...מוצנעים היו בקפידה ניאותה לחיילת מסודרת. שלחה ידיה במהירות לחגורת הבטיחות המסורבלת, שמשום מה סירבה להשתחרר ממקומה, בעודה מגופפת בנשימותיו הכבדות ובהבל פיו אל פיטמתה, השליכה עצמה מחוץ למכונית...
לבדה עמדה בתחנת האוטובוס המיותמת מנפש בריאה, ניבוכה, איבדה כפתור חולצתה : איך יכול לקרות לה דבר כזה, זו תקרית ראשונה...ועוד מבוגר..דרגת סגן-אלוף...ולעולם לא תדע מי הוא...נחרדה: איך תגיע לביתה בטרם החשיכה עוד מעט...עוד מעט ותזיל דימעה...שתיים..כמו המכוניות הדוהרות לתוך הדימדומים טשטשו מחשבותיה גם את צפצוף הטרקטור ממטע האפרסקים בכניסת המושב, מאחוריה, שוב צפצוף ו..."היי חייללתת..."- מה עכשיו, שזה יום נאחס ! סובבה רק ראשה, גופה נותר עדיין תקוע במסילת המבוכה...
הבחור כהה עור, צעיר מראה, מחוייך כולו מאוזן לאוזן הולך ומתקרב אליה כשהוא אוחז בקלילות שתי שקיות ניילון מלאות אפרסקים שצבעם הוורוד מסמיק כמעט כמותו:"הנה לך חיילת...מרגישה טוב ? קרה לך משהו ?! נפצעת ?! ראיתי שירדת מהאוטו עצבנית"- ירה מילותיו ולא נתן לה שהות להגיב, שבין כה וכה לא ידעה אם לבכות או לחייך, הדמעות ידעו...
הרגישה מטופשת המעסיקה אותו במחשבותיה - איך תגיע הביתה לפני רדת החשיכה המאיימת, מה יגיע קודם האוטובוס או הטרמפ וכמובן לא הייתה צריכה עכשיו להתעסק באפרסקים- "לא תודה, לא אוכל לקחת אותם, אולי אפרסק אחד או שניים אך לא יותר"-הרטיטה בפניו- "קחי...קחי...אל תתביישי ! זה המטע שלי !"-הבחור החביב לא הירפה , הוא לא מבין, זו לא הייתה בעיה של ביישנות אלא איך להגיע הביתה...הבחור שעדיין אחז בשתי השקיות בקלילות הציג עצמו: שמו עמוס, היכול לעזור לה לחצות הכביש לתחנה ממול, הניח האפרסקים לצידה ובירך תפילת הדרך במנגינה מיזרחית מסולסלת שהדהדה בשריקות ונבלעו מהר מאד במטע.
המשך עוד יבוא...
כל הזכויות שמורות !
חלק ב'
חלק ג'-חלק הסיום
