מחשבה

השבוע נזכרתי בסרט, "בוקר טוב וייטנאם", שראיתי לפני כמה שנים. אחד

הנושאים המדוברים מאז לגבי הסרט אלה סצנות המלחמה הקשות, הגהנום

עלי אדמה, אש ותמרות עשן, הרג של חיילים וכל זה כשברקע לואי ארמסטרונג

שר את השיר "איזה עולם נפלא" , השיר הצח והתמים שצובע את העולם בצבעים

יפים, אופטימיים. הניגוד החריף בין המציאות האכזרית של וייטנאם הבוערת

לבין הטוב לכאורה שמרעיף עלינו השיר, הפך קלאסי ולא בכדי.

כאמור, השבוע הזדמן לי במסגרת השתלמות שעשיתי להיות על גדת הירקון.

זה היה בשעות אחר הצהריים המוקדמות ומזג האוויר, למרות הקרירות, היה

נאה למדי. אנשים טיילו להם לאורך הגדה בין עצי האיקליפטוס הגבוהים, 

צעירים וקשישים לבושים בגדי ספורט עשו את ההתעמלות היומית שלהם והיו גם

מעט משפחות, מלוות קולות ילדים, שבאו לבלות בחיק הירקון ליד ערוגות

הפרחים.המדריכה בהשתלמות החלה בדבריה כשאני התקדמתי לגדר העץ ממש

סמוך לגדת הירקון והסתכלתי סביב, על צמחי הגומא המשתופפים למגע הרוח

בהם...על בבואת הנוף שהשתקפה במים ואשר שיוו לעננים מראה אפרורי כזה.

או אז נזכרתי בילדה הקטנה תכולת העיניים, עם המבט העצוב, שנשאה בחייה

הקצרים את כל רוע העולם ואשר יד רעה הטביעה אותה אל תוך מצולות הירקון.

רוז הקטנה היא נקראה בפי כל כשהתברר גודל הזוועה. חשבתי על התמימות,

 על הזוך שניבטו מפניה לעומת אלה שהיו אמורים לדאוג לה..לטפל בה ועכשיו

בעודי מביטה סביבי אל המים אני חושבת לעצמי ההיה זה אותו נוף מיני קדם

באותם שלושה חדשים בהם איש לא ידע מה עלה בגורלה?

"וכל צבעי הקשת, יפים וחדשים, פרושים אחרי הגשם , על פני האנשים" ואני

חושבת לעצמי איך השורה הזו מתארת כל כך יפה את כל מה שמונח לפני עכשיו

ובטח זה היה מונח גם אז....כל הפסטורליה הזו שמתערבבים בה נוף אנושי

ונוף טבעי אלא שאז במרחק נגיעה מכל זה...מתחת לבבואת הנוף שבמים היה

שקט מאוד, שקט של ילדה קטנה שחיה בגיהנום פרטי , נסתר, עדיין לא ידוע

ושאלתי את עצמי אם לא ממש ברגעים אלה, כשהמדריכה מספרת לנו על

חשיבות טיפוח גן ירק בגני ילדים, אם אין עוד ילד שחי בגיהנום פרטי כזה ולא ידוע.

כשהגעתי הביתה הקשבתי לגידי גוב שר את  "איזה אחלה עולם" .

"והנה תינוקות בוכים במיטה מה שהם ילמדו לעולם לא אדע, אז אני שר לעצמי

איזה אחלה עולם."