הזמן אינו מרפא

הזמן אינו מרפא

הזמן רק מתרגל, אותי

בכאב

עוד יום גדוש

באפרוריות או בצריבה אדמונית

געגוע מר או זכרון רווי מתיקה

עוד יום פוער בי חור אינסופי

ולילה שמציל

מוחק מאורעות מהתלים

ובבוקר המלחמה מתחילה

מחדש.

הזמן אינו מרפא

הזמן רק מתרגל, אותי

בכאב

באימונים מפרכים

אבל בכמויות קטנות,

בין נסיעה באוטבוס, שיעור בבית הספר

וביקור בחנות הספרים

קצת סבל, בטיפות של מילים

בטיפות של צלילים, בטיפות של מבטים

ואני בולעת, והוא נשאר בתוכי.

אני עוזבת

עוזבת אותך אשליה מרה

הזמן מרגיל אותי,

את מצילה אותי למספר שניות

משקרת במצח נחושה, ומפתה אותי

לסבול את את כל הכאב שמסביבי

בשגרה.

אני עוזבת אותך

חבר שהיה והתרחק כבר מזמן

אני עוזבת אותך

כי אין לי יותר על מה להלחם

חוץ ממערכות הרסניות שאני מנהלת בתוכי

אתה אולי זוכר, אבל כבר לא מתחבר

הזמן אינו מרפא

הזמן רק מתרגל.

המרחק אולי יעניק לי

את המרחב האינסופי לאנחת השחרור

ממך, מהכאב, מהאשליה

אפילו אם אוהב אותך מרחוק

את זה עוד אוכל לשאת

עד שאשכח מדמותך

הזמן אינו מרפא

הזמן רק מתרגל

המרחק הוא מרחב חדש

המרחק משחרר.