מונולוג 3

טופף לו הבוקר על קצות אצבעות

מעיר מילים של אמש לפני ולפני

מסך מתרומם מעל שמש צורבת אלמוות

כאלומות שיבולים וקמה מסנוורת.

אני מנסה להדביק בך חיוכי תאורה,

ואתה רדום הקשבה, מיוסר ידיעה;

(לא מודה, לא חי לא קיים, אין חמלה)

מאחורי כל פיתול מחכה עוד פיתול או

אין מוצא.

רוח קרה חבטה כשפחה חרופה בשטיח ישן,

אבק התרומם כגיצים של מורא.

כן, בנו נפרץ מחסה, גג וריבוע קירות,

נשפכו אותיות לכל עבר אין אוסף,

לא מכנס לא מחבק.

בחמלת הודיה בוא נלקט העבר  

נזרים כאינפוזיה נותנת חיים.

ואתה יושב מתבונן אל הריק,

חרש חרש סוגרת עלינו מסגרת ימים

ואין.

שיחי ארגמן ניקדו רחובות הבוץ בחמלה