מעגלים

פעם הרגשת כאילו החיים שלך מסתובבים במעגלים איטיים?

אני מתעוררת בעל כורחי בבוקר, ומעדיפה להשאיר את העיניים עצומות. זה כאילו שהרווח שאקבל מההשארות בתרדמה גדול פי כמה וכמה מהקימה המתישה. אבל עכשיו כבר גדלתי קצת, ואני יודעת שעוד כמה שעות, לאחר שינה מתמשכת אתבוסס ברגשי אשמה עירניים, על שעות בית הספר שהפסדתי.

אבל הימים זהים, החלונות של החיים משקפים אפור. השעות חסרות ריח, והפנים של האנשים עמומים מזיוף מתמשך. זה כאילו שלמדתי את כל הסיטוריית המניעים שלהם, והפעולות השקופות עד מרדימות, כל חיוך, כל קימה, כל הצהרה, כל תנועה. אני כבר מוותרת על הנסיון להתחבבות חברתית שנקטתי כל ימי חיי כמו כל בן אנוש רגיל אחר, ומתחבאת בין עמודי ספר בנאלי אבל ממלא. מי אמר שהרגשות האמיתיים בחיים הם לא בעצם בנאליים להפליא?אבל מי שסביב לא רואה בספר מחיצה,מתיישב מולי על שולחן הכתה, שואל מה אני קוראת, או מתעלם מהספר ופותח איתי בשיחה. ואין לי שום דבר נגדם,הם חברים שלי, אבל המילים שלהם כל כך צפויות. או בעצם, חסרות מוצא, אבודות, אפורות, מעגליות. אני יורדת לקפיטריה עם החברה הכי טובה, לנסות לכסות עוד כמות מאסיבית של תרגילי מתמטיקה עד השיעור בצהריים, בין לבין אנחנו צוחקות צחוק משוגע, ומדברות בקלילות צינית להחריד, על הנקודות הכי רגישות בחיים שלנו. ואנחנו מתייעצות, ותוהות, איך רק אנחנו מסבכות כל כך,ונותרות עם הצחוק המוטרף שלנו, שמשכך את הכאב לכמה דקות. ושוב הגענו לנקודת המוצא. יש כאן איזה חלק שחסר בפאזל.

הלוואי שהייתי מצליחה לאותת למישהו שהכל בתוכי נובל. תמר משתכרת ומתנהגת כמו מוטרפת על טריפ פעם ראשונה בחייה. "את היית כמו ציר לחץ, כל הזמן בתוך הלימודים, ופתאום שתית והשתחררת! פוף! כל הלחץ התפרץ" אמר לתמר עמנואל מהכתה השניה,  יומיים אחרי המסיבה. עמנואל קלע בול, והוא עצמו, סיר לחץ לימודי שמונע על ידי הוריו השתלטנים ומשיג ציונים מאוד גבוהים.מדבר מהרהורי ליבו, והנה אני שוב, מבינה מאיפה נובעת כל מילה של אנשים. שקד החברה האחרת בחבורה, מאוד מאוד כעסה על תמר באותו לילה, שאני פספסתי, דאגה להסביר לי כמה הסיפורים משלשום לא מצחיקים כלל, ותיארה לי את זיק השגעון שנצץ בעיניה של תמר השיכורה.  התלמידה השקטה שיושבת בסוף הכתה.

שקד החליטה להפרד מהחבר שלה לפני שבועיים,והפגינה לראווה התקף חרדה מהסוג המשובח, כמה דקות לאחר הפרידה,כשסיפרה בקוצר נשימה לתמר על מה שקרה.יותר מאוחר בערב אני דברתי איתה, וניסתי להסביר לה את מה שהיית מסבירה לעצמי. ואני בכלל מטפסת על קירות.

יום למחרת היא הגיעה לבית ספר והכריזה שהיא משוגעת לגמרי, דופקת לעצמה את החיים, מעוניינת להתאבד,

ושהיא חייבת לחזור אליו. היא מילאה את היום בצחוקים מוטרפים, אנחנו נסחפנו אחריה, ותמר ביקרה אותה על התנהגותה הלא מאוזנת.

שקד וחבר שלה חזרו באותו יום, והכל הסתדר.

החיים נעים על המסלול הרגיל, אני נוסעת ברכבת המעגלים.

לפעמים אנחנו נתקלים בהתפרצות זו או אחרת, אבל הכל במקומו מונח.

החיים נעים על המסלול הרגיל, אני נוסעת ברכבת מעגלים.

איזהו העשיר, השמח בחלקו, הלוואי שהייתי יכולה לשמוח בחלקי. הלוואי שלא הייתי כל כך עייפה. החיים שלי נעים במעגלים. הייתי בבוקר הזה, וביום המרדים, הרגשתי את הלחץ הזה, והאפרתי לנוכח הלילת הקצרים. הלוואי שהייתי מרגישה געגוע צורב ליותר ממאית שניה, הלוואי שהייתי מרגישה אושר מקיום פיזי של התחברות וחוויה, ולא רק מזכרונות. הלוואי שהייתי יכולה לקום משינה בלי להרגיש שלא ישנתי כלל, הלוואי שהייתי יכולה להביט בשמש צלולה. הלוואי שהייתי יכולה להקיא את הכאב השקט והעמום שבתוכי, הלוואי שהייתי יכולה להתחבר מחדש למילות שירי פופ בנאליים. הלוואי שהייתי יכולה להרגיש את  הקצה של האושר, עד שהייתי יכולה להשתמש במושגים כמו נצח או חיים.

הלוואי שהייתי יודעת להכניס לתוכי את הזיק שיתפרץ מתוכיבאש להבה, וידחף אותו אל מחוץ למעגלים.