לבד במערכה

בובה קטנה רוקדת לצלילי הפסנתר
מול עיניי
היא לבושה בבגדי ברזל,
שהדם לא ייספג בבד,
שלא תוכלו לראות את הפצעים נפתחים.

לוקחת כדור ועוד כדור,
הכאב לא עובר.
גם כשהיא מנסה לברוח,
הזכרונות מתגוללים מול עיניה,
וראשה מסוחרר.
היא פורשת את הזכרונות על השטר,
ומנסה למחוק את כולם בשאיפה אחת.

שעות אצל הפסיכולוג
לא עזרו.
הצלקות חרוטות גם על הגוף
ולא שוכחות להזכיר לי בכל פעם
בגלל מי אני
מה שאני -
עלה נידף ברוח

עולה על הטרפז,
מנסה לגעת בירח.
"לילות אבודים כמוך
יש רק פעם במיליון"
והיא שחורה מתנקה מעצמה,
מזריקה אותה אל תוך הווריד
זה כואב
היא תמיד פחדה מזריקות
ואף אחד לא היה שם להחזיק לה את היד

כשהלילה שלה מגיע בכל דקה ודקה,
היא חולמת על נצח.
חולמת על איך לנצח
את כל הפחדים,
את כל הזכרונות,
את כל הצלקות
ואת עצמה