חן פוגש את דוד במכולת השכונתית. הוא בדיוק ניתלה ביד אחת על חברה-שלו, אריאל, כשדוד נכנס למעבר.
"אהלן!"-"מה-קורה?"-"איפה, לא רואים אותך?"
אריאל מחייכת בביישנות. פניו של דוד מנסות להסתיר את ההתפלאות שעה שהביט בה. מוחו מנסה לנער את המחשבה: "זאת חברה של חן?"
חן כמובן מבחין במבט ובמחשבה. יש לו אינטיליגנציה רגשית גבוהה, כך אומרים, וחוץ מזה – הוא ודוד כבר שנים ביחד. הוא רושם לעצמו בראש שצריך להחליף חברה. כמו שרושמים בראש שצריך לקנות חלב, או להחליף מנורה באוטו. רושמים, ונוסעים הלאה. זה לא מפריע לשנתו. אז נכון שאריאל היא אחלה, ושהיא ממש חיה במיטה – אבל צריך להסתכל על ההיבט החברתי. על המעמדות. העולם לא מקבל אותם ביחד. מחן יש ציפיות למשהו טוב יותר.
הם נפרדים בהבטחה לרדת על חומוס טוב ביום שישי.
איכשהו ההבטחה נשכחת. חן מבחין במבט חושק מתמקד על גבו באיזו מסיבה, וכבר למחרת נפרד מאריאל.
חודשיים אחר-כך, חן ועדי כבר חוגגים חודשיים.
עדי ממש חמודה, אבל נמוכה וקצת עגלגלה. יש לה צחוק שובה וחיוך ממיס. כשדוד נתקל בהם במקרה בשדרה עם העצים הירוקים, הוא לא מנסה להסתיר את מחשבותיו. "איזה בחורה חמודה. ממש שמונה מתוך עשר! איזו מתוקה! בחורה שעוברת את הרף. שאפשר להעביר הלאה." אבל לחן, הרי, יש אינטיליגנציה רגשית גבוהה, כך אומרים, והוא קצת מתעצבן מהחיוך הזה של דוד. הוא לא רוצה חיוך של "נחמד", של שמונה מתוך עשר. הוא היה מעדיף "וואו" ועיניים שיוצאות מהחורים... אבל זה-מה-יש, בינתיים. רושמים וממשיכים לנסוע.
הבינתיים מתארך לשנתיים, וחן לא מוצא משהו יותר טוב.
"אתה אוהב אותה?" דוד שואל על כוס בירה בפאב השכונתי.
"בטח." חן עונה. איך אפשר להצדיק שנתיים בלי אהבה. מה דוד חושב לעצמו? שאין לו לב?
"אז למה אני מת להחליף אותה במשהו יותר טוב?" חן תוהה לעצמו.
כנראה שהקשר כבר מת, הוא עונה. כנראה שהתרחקנו, שכבר אין לנו מה לתת אחד לשני. זה קורה הרבה, במיוחד אחרי שנתיים, כשההתאהבות דועכת. בכלל, היום מחליפים הכול אחרי שנתיים – מחשבים, פלאפונים, מכוניות, ממשלות, מפלגות, אמונות דתיות, הורים... אז למה לא אהבות? הגיע הזמן לחדש.
חן מחליף שיגרה, נפרד מעדי, ויוצא לראות קצת עולם. הוא רושם לעצמו מטרות בראש, ובמקום השני, ממש מתחת ל-"לזיין", נמצא "לגלות את עצמי". אין לו מושג מה זה אומר, אבל הוא שמע את זה מכל-כך הרבה מטיילים, שכנראה זה משהו שחשוב לעשות.
בין מאצ'ו פיצ'ו לקוואי נסקא, חן פוגש כמה מטיילים ישראלים, ביניהם גם את טליה.
טליה היא בחורה להתחתן איתה. כמעט 9 בסולם. הוא קצת לא בטוח אם זה מה שהוא מחפש עכשיו – בזמן שהוא עסוק בלחפש את עצמו בין כל הפרואניות החמות, והמטיילות חסרות הרסן מגרמניה. אבל מצד שני, חבל לפספס את ההזדמנות. הם מטיילים ביחד חודשיים, וחוזרים יחד לארץ.
חן רגוע. בחיוך של דוד יש עיקום קל של קנאה. אפשר לנסוע עוד הרבה עם ה-"בייבי" הזאת, לפני שהיא תהפוך לגרוטאה. הוא משקיע את כל מרצו באוניברסיטה, מתלבט בין מנהל עסקים, הנדסת מחשבים והנדסה-תעשיה-וניהול, מתייעץ בסטטיסטיקות לגבי משכורות של בוגרים ובוחר בהתאם. טליה מתחילה רפואה בעידודו של חן (זה יכול לעלות אותה לתשע וקצת, בשקלול!) – העתיד מעולם לא נראה כל-כך כלוא במסגרת ורודה.
הם ממשיכים לנסוע, יחד.
באחד המחלפים חן שוב נתקל בדוד.
"מה-בחייאת-דוד!"-"מה-איתך, בן-אדם?"
דוד עדיין מחפש את עצמו. הוא רוצה לעשות סרטים ומוסיקה, אבל אין לו שום תוכנית, וגם "בייבי" אין לו. חן קצת מרחם עליו. הוא רואה שהוא קצת אומלל, בכל זאת, אינטיליגנציה רגשית או לא אינטיליגנציה רגשית? דוד עסוק בלחפש, הוא בן אדם של חיפושים... איזה מזל שחן כבר מצא! הכול הוא מצא - עתיד, קריירה, משפחה. אפילו את עצמו... תודה לאל!
וברור שדוד מגיע לחתונה. אפילו עם חברה לצידו – ולא סתם – שמונה וחצי לפחות. "הגיע הזמן!" חן טופח על גבו של דוד בגאווה. ודוד אומר "מזל טוב" וטופח בחזרה.
אבל ממש לפני החופה, דוד לוקח את חן הצידה ושואל במבט חמור סבר.
"תגיד, חן – הפעם ברצינות – אתה בכלל אוהב אותה?"
"בט..." חן מתחיל.
"אל תגיד בטח, לעזאזל." דוד מתעצבן. "רק תחשוב, רגע אחד. תענה מהבטן. אתה אוהב את האישה הזאת? אתה תמשיך לאהוב? גם אחרי שהיא תעשה שמנה, גם אם היא לא תסיים את לימודי הרפואה, גם אם...?"
"מה זאת אומרת?" חן שואל במבט קצת פגוע. ואז הוא כבר ממש מאבד את זה. "מה אתה חושב לעצמך? שרק אתה מרגיש? שרק אתה יודע מה זאת אהבה?”
דוד מרגיש נבוך. הוא משפיל את העיניים, ולאחר רגע מרים אותם שוב עם חיוך מתנצל. "אני מצטער. עזוב... סתם אני מדבר שטויות. אני שמח בשבילך, באמת..."
הכוס נשברת. הריקודים נמשכים לתוך הלילה. הצ'קים נספרים. דוד נתן דווקא צ'ק גבוה, יחסית למצב הסוציו-אקונומי שלו, וחן רושם לעצמו בראש.
עם סיום הלימודים, חן מתברג לעבודה טובה. רק ילד חסר לו, מישהו להשוויץ איתו בפני חבריו. אבל טליה רוצה לחכות עוד כמה שנים. גם היא רוצה ילד, אבל רפואה זה מקצוע טובעני. “אל תדאגי.” חן מרגיע אותה - “יהיה לנו מספיק כסף לבייביסיטרים, לעוזרות, למנקות. אני אהיה שותף מלא לנטל.”
כשתום נולד, אין מאושר מחן. דוד עוד מגיע לברית, אבל קצת מרוחק. השמונה וחצי עזבה אותו לטובת עורך-דין, תשע בסולם שלהן. חן רוצה לרחם עליו, אבל הוא עדיין קצת כועס על מה שאמר בחתונה. הוא מסתפק ב-"שלום-שלום" עם חיוך רפה.
אחרי הילד הרביעי טליה מחליטה שדי. יש גבול! “שותף-מלא"-עלאק. היא מכניסה איזה התקן, ועכשיו חן יכול לפמפם כמה שהוא רוצה – אבל ילדים הוא לא יקבל מזה. האמת, שחן כבר בכלל לא בקטע. יש לו את מאיה, המזכירה במשרד שכבר הפך למנהליו, מהצד. הוא מוכר לה לוקשים שהוא יעזוב את טליה ויברח איתה לאיזה אי ביוון. ההתרגשות מהמעשה האסור מחזירה לו את יצר הנעורים. הוא שוב מרגיש צעיר ורענן.
אך הגוף שלו כבר די גרוטאה. מזמן ירד אל מתחת לשש. ועם סרטן הערמונית שגילו אצלו רק עכשיו, מצבו נראה בכי רע. טליה בוכה הרבה. האמת, שלא ציפה שתיקח את זה כל-כך קשה. גם לו זה לא קל. הוא די מרחם עליה. איך תסתדר לבד, עם ארבעה ילדים? ותום רק בן שתים-עשרה. חן היה רוצה להחזיק מעמד עד הבר-מצווה.
בין טיפול כימו אחד למשנהו, חן מבחין בדוד.
"וואלק-מה-אתה-עושה-פה?” אומרים שניהם במקביל.
"סרטן הערמונית.” אומר חן.
"סרטן המעי-הגס.” אומר דוד.
הם מחליפים סיפורים. דוד מעולם לא הצליח בעולם הסרטים, וכשהילד הראשון שלו נולד, זנח את החלומות לטובת עבודה אפורה בשכר נמוך. הוא היה תקוע שנים בנישואים לא מוצלחים, ולבסוף גם עבר גירושים כואבים. העו"ד שלה ניקנק לו את הצורה והוא נאלץ לשלם מזונות גבוהים.
חן שומע את הכול ומהנהן. איזה טמבל, הוא חושב, אבל משתדל שלא להראות. למרות שדוד בטח יודע, גם לו הייתה תמיד אינטיליגנציה רגשית גבוהה.
את הטיפול הבא הם עושים יחד. ישובים ככה על הכסאות, בזמן שצינורות מחדירים רעל לגופם.
"אתה יודע משהו," אומר דוד, "לפעמים הרגשתי שאתה חיית את החיים האלה, כמו נוסע מזדמן שעלה על טרמפ. תגיד, יא-חן-חן, אתה אהבת פעם מישהו, באמת?”
"מה זה משנה איך נוסעים?" חן שואל – "אני נסעתי ככה, ואתה נסעת ככה – ושנינו הגענו לאותה תחנה. עם כל המחשבות והחיפושים שלך – עם הרצינות התהומית שלך - בסוף חיית חיים אומללים. תגיד עכשיו, יא-דאוד, ת'אמת - אתה לא מתחרט?”
דוד חושב רגע ארוך.
"לא," הוא עונה. "אני לא מתחרט. חייתי חיים אמיתיים – שמחתי באמת, וכאבתי באמת. ואתה? אתה חלפת בחיים האלה כמו מסמר שחותך את האוויר,בלי שום חיכוך. שום דבר לא נגע בך. נכון, שנינו הגענו לאותה תחנה, אבל אתה הסתכלת רק על הדרך, אני גם הבטתי לצדדים...”
כשדוד מת, חן מובל קרח ועל כסא גלגלים, להספיד את חברו משכבר הימים.
"כולנו עסוקים בלטפס על סולמות,” הוא אומר בקול שבור מעל המיקרופון - “ודוד? - הוא היה תמיד זה שמחזיק את הסולם, בשביל שלא ניפול...” ומיד הוא פורץ בבכי, גדול וכואב ואמיתי – כמו שלא בכה מעולם.
