שואף ונושף

שואף ונושף

הגעתי לפארק בו ישבתי בתוך הקהל.

הקולת,הדיבורים ,המעשיות ,הביאו אותי לצעקה פנימית בה אני צועק:די!, תפסיקו לירות בי!.

רציתי לברוח משם, אבל לא היה לי מקום לדמיין בראש הארור שלי , שיש בו מקום רק למחשבות התסכול והצער, וככה הרצתי בראש את המחשבות שממיתות אותי שוב ושוב.

הרגשתי את יד ימיני מתרוממת לכיוון הראש ותופסת אותו כאילו היה עשוי חרסינה או זכוכית העלולה ליפול ולהישבר בכל רגע.האמת היתה שאני כבר שבור, ואולי אני לא עשוי חרסינה  או זכוכית, אבל אני כן עשוי מרגש ,רגש אחד בודד כמוני הזועק בלילות להגאל בשינה ובוכה בימים לזוז , להמשיך הלאה.

כאב , אני עשוי מכאב.

עם כל הכאב ברחתי לבית למצוא מנוחה, למצוא שקט.

השקט שחדר לתוך ליבי המדמם הביא איתו אוויר מעורפל אשר הקשה עליי לנשום . נשימתי כבדה ועם כל נשימה הרגשתי יותר ויותר את השאיפה.הרגשתי יותר ויותר את הנשיפה, כאילו ואמרתי בהוראה דרוכה להכניס! להוציא! לשאוף! לנשוף ! לשאוף ! לנשוף !.

השקט הזה היה לי לכאב, הוא לא הותיר לי ברירה , אלא לחשוב על מה שאני מנסה לברוח , לרוץ  ממנו .עצמתי את עיניי למספר שניות בניסיון לנקות את האוויר ולהרגיע את הכאב, את הלב המדמם ,אך לשווא. תמונות , תמונות כאב ודם למול עיניי העייפות ומלאות התסכול.

ככה אני מתייסר גם עכשיו וככה אתייסר לעולם על הפגיעות

שבי.

אני מודה שנדרש לי זמן רב לומר זאת, אבל הנה שוב:נפגעתי , אני פגוע וכנראה אשאר כך לנצח.

לאן שאני פונה , לאן שאני מיישר מבט אני רואה את הנוף ואיתו את הכאב שלי .אני מנער את הראש להזיז אותו מהמסך שלי והנה הוא שם , איתן כסלע , חזק ויציב.

אני בריצות מרתון שלא נפסקות.כל הזמן , כל היום , כל הלילה אני רץ בתוך הראש ומריץ שוב ושוב, וכאשר אני חש שאני לא יכול יותר , שאני רותח כלהבה וקר כקרח באחת המירוץ הוא בשיא ואני רץ.שואף אוויר ונושף,שואף נושף,עוצם עינים ועדיין רץ , רץ כמו מטורף,רץ כמו שרק אני יכול לרוץ.