וכול הזרים נובלים

מַלְבִּישִׁים אוֹתָךְ

בְּשִׂמְלַת כְּאֵב לְבָנָה

וְאוֹחֲזִים בְּשֹׁבֶל הַזִּכָּרוֹן

הַנִּשְׂרָךְ כְּמַלְמָלָה אַחַר לֶכְתֵּךְ.

אַתְּ שׁוֹכֶבֶת מִתַּחַת לְחֻפַּת הַדְּמָעוֹת

וְאִמָּא עוֹנֶדֶת הִינוּמַת עָפָר לְצַוָּארֵךְ,

לְכַסּוֹת כְּתָמִים שֶׁל מָוֶת.

וְאַבָּא,

שֶׁבִּזְרוֹעוֹתָיו מְכֻרְבֶּלֶת אַתְּ כָּעֵת,

בְּוַדַּאי מוֹבִיל אוֹתָךְ לְאוֹר הַנֵּר,

בֵּין סִמְטָאוֹת הַגַּן,

שָׁם אַתְּ מִתְיַשֶּׁבֶת

עַל אֶדֶן הַמְּנוּחָה

וְרוֹקֶמֶת לָנוּ תַּחֲרַת חַיִּים