לילה רדוף רוחות וברקים רעם מעל האחוזה הישנה, המוקפת דשאים קמלים שמפרידים בינה לבין האגם הקפוא, החובק אותה כמו מוות רוחש אילמות. כרכרה מיותמת חנתה מתחת לגגון הסמוך למגורי נהגהּ של גבירת האחוזה, הגבירה אֶלְמָה, שלא שבה מן המושבה הדרום אפריקנית אל האחוזה האנגלית, בה השליט בעלה הגביר שלטון אריסטוקרטי, על שהרשה לעצמו להבין שהוא הטוב והחשוב ביותר בהיררכיה שהנהיג באחוזה.
שתי דקות לחצות. הוא חש את הלא נודע המרחף בחלל חדר עבודתו, הממוקם בקומת המרתף של האחוזה. שלח מבט מפוחד אל השעון העתיק והמתין לקול הקוקיה, שתחריד את שלוותו. שתי דקות. עיניו נעצמו בכפייה אל מה שצפוי לקרות לו בעוד שתי דקות ורעד אכזרי הטילו אל ריפוד הכורסה, העשוי גובלן ברקמת יד. הוא שלף ממחטה צחורה והטביע בה זיעה קרה של צמרמורת.
הוא אחז בשלט הנושא את שמו, המונח במרכז השולחן, בקצה המרוחק מכיסא העץ שלו. 'סר סְטֵנְלִי פַּאוֶול'. אצבעותיו הילכו על ובין האותיות ונדמה היה, כי ניסה הוא להתאים את זהותו לכתוב. 'סר סטנלי...' מלמל לעצמו בכובד ושפתיו נשכו את שם משפחתו. שיניו נגסו בשיפולי הרהוריו וחוררו את מוחו שקדח מעומס ההמתנה לרגע המיוחל, לחלוף שתי הדקות.
סר סטנלי ניגש אל השידה הכבדה, הסמוכה לחלון האטום ושלח עיניו בפניו הקשוחות, אשר השיבו לו מבט מן המסגרת. מגבעת שחורה לראשו. פאותיו המאפירות, הצמודות אל עצמות לחייו, מרמזות על צבע שיערו השופע. אפו המחודד, כמו חורש רעה, כמעט יצא מן המסגרת. שפמו הדק, משורטט למשעי מעל שפתו העליונה, שהחלה להתמזג עם זו התחתונה במלמול סתום וחסר פשר.
את התואר "סר" הוא קיבל מאת הממלכה הבריטית, בטרם יצא בשליחות אל המושבה שבדרום אפריקה, שם נרצחה ביריה רעייתו, הגבירה אלמה, בשעה שישבה בבית קפה בחברתן של כמה נשים כושיות. מישהו התרגז ונקם בה את נקמת הכבוד המטופש. גם הוא נשבע למשפחתה להשיב בנקמה, אך משלא נתפס הרוצח, שב אל אחוזתו, אל המרתף של אותו בית ישן.
ושוב הבריח עיניים בשעון העתיק, כמו לא חלפו אך 15 שניות מאז מבטו האחרון. שתי דקות לפני הרגע שלו חיכה מאז שובו אל האחוזה. הוא שלח יד מזדקנת אל הכפתור העליון של ז'קט החליפה ואצבעותיו העבות נראו כמפשפשות בכיס הפנימי שלו. לרגע נידמו כמלטפות את ליבו, אך פיסת ניר בצבצה לה וסר סטנלי מיהר חיש להסתירה עמוק בתוך הכיס הפנימי הזה. הוא כפתר את הכפתור, פסע לעבר עגלת ההגשה ומזג לעצמו ברנדי אדום. חזק.
כבול אל טמפרטורת המחנק, ניסה סר סטנלי ליצב את גופו במערבולת הפחד אליה נקלע. הכוסית העבה, כיבדת התחתית כמעט ונשמטה מידו, שאך קודם רעדה זו היד בליטוף, שם בכיס הפנימי של הז'קט. הוא הניח אותה על פיסת אוויר ונטל את ראשו המעולף בין ידיו הרפויות, כמו ביקש לשים רגל מעץ בין גלגלי הסחרחורת אשר תקפה אותו. נדנדת הזיות הדפה אותו פעם לאחור ופעם שוב לאחור והוא, רק להילחם בזמן הוא רצה. להקפיא את מטוטלת השעון העתיק. לעקור את המחוגים מתקתוקי הזמן.
הרצפה, שקָרה היתה במערומיה, לבשה כסות משובצת של אבנים בורקות מזכוכיות הכוסית, שדקרה את המרצפות החלקות. האור הבוהק, שנפל על האבנים ממנורת הקריסטל המשתלשלת מתקרת חדר העבודה, החזיר לו, לסר סטנלי, הבזקים של רסיסי מציאות. הוא אחז בידית עגלת ההגשה ונשם את רוח הפחד מלוא ריאותיו. התעשת והצליח לבלום את הטלטול הטורדני, שסיפק לו דרמה גופנית עזה.
הוא פסע לעבר השידה על מסלול כתמי האור השבורים, אשר ניתבו את צעדיו כמו כַּוַּן במנחת מטוסים בלילה אפל. אחז בפעמון שצליל ענבלו הזעיק את וויני, המשרתת הראשית, ששרויה היתה עדיין באבלהּ על רצח גבירתה, הגבירה אלמה, רעייתו של סר סטנלי. היא התייצבה בחדר בפנים קודרות. שיערה האסוף למשעי, חשף מצח מקומט דאגה, תחתיו נקבעו שתי עיניים לא נינוחות. חוקרות. היא אספה דמעה אל דש סינרה הלבן, שהבליט את הגון הכהה של פניה.
דקה לחצות. וויני זרקה פזילת סקרנות אל אותו שעון עתיק, אשר נראה כמתכונן להכריז על השעה היעודה, לה המתין סר סטנלי. שעת חצות. בשעה זו, היה אמור להגיע אל האחוזה אורח לא מוזמן. גבר שחור, אשר לטענתו של סר סטנלי, "מבקש הוא לסחוט סכום של מאה אלף לירות שטרלינג תמורת מידע על רצח רעייתי", הסביר הוא בהתנצלות לוויני, אשר עמלה על איסוף חלקיקי האור שהבליחו מן הרצפה. "הוא טען באיגרת ששלח לי, שיש באמתחתו תמונה מזירת הרצח", הוסיף בטון מודאג. המידע הזה הכניס אותו לחוסר מנוחה ולסערה עזה.
"אל תירא. הירא שונא והשונא הורג. השלך חרבך ומורא לא תדע עוד", ציטטה לו וויני ממרבצה על בירכיה, בקריצה עוקצנית, משהו, את אימרתו של נלסון מנדלה ונותרה פעורת עיניים בניסיון לקלוט את מבע תגובתו. הוא הביט בה בביטול ממרום גאוותו והורה לה לסיים מיד את עבודתה. היא השיבה לו במלמול שפה. בידה האחת אחזה את הכף גדוש רסיסי האור ובשניה אספה את שובלי שמלתה ויצאה בקידה מן החדר, כשעל פניה ניכרו סימנים סמויים של נחת לדאגתו.
הוא עקב אחר צאתה את החדר. גֵּוָהּ הזקוף כמו התחצף למבטו. הוא ראה בקשר הפרפר אשר הידק את סינרה אל אותו הגו התחתון שלה, כקשר שמתרקם כביכול נגדו. הרהור שכזה הדהד ברקתו, בעוד קולה של גיסתו אנג'ליקה, אחות רעייתו, פרץ את מחסום רצונו שלא לשמוע דבר ברגע זה של ציפייה לבאות.
סר סטנלי מתח את מקטורנו, כפתר את כפתורי הג'קט ויצא אל הטרקלין לקבל את פניה של גיסתו, שהרי אסונה מהול באסונו שלו. המשרת האפריקני היה כפוף אל האח ועסק בליבוי להבות גוססות. וויני עמדה לצד השולחן וקוששה עלים כמושים מעל המפה, שנשרו מהזר האחרון שנשלח לזכר גבירתה. הוא הביט אל המרחב הבלתי נגמר של הטרקלין וחיפש את אנג'ליקה. עיניו שוטטו בין הכורסאות לבין הספה ואף על הכיסאות נח מבטו, אך לא ראה אותה.
וויני רמזה למשרת לעזוב את החדר ופנתה אל סר סטנלי: "האם אתה זקוק למשהו, אדוני?"
"היכן אנג'ליקה? שמעתי את קולה..." שאל ופסע בין רהיטי הטרקלין. המשרתת שלחה אליו סימני דאגה מהוססים ומפוחדים ומשהתקרב אליה בנחרצות, פסעה צעד מבועת לאחור והסבירה, שגיסתו לא הגיעה אל האחוזה. "היה נדמה לי", גמגם מבין שפתיו. ביד רועדת דחה את הצעתה לשבת לנוח על הכורסה ופילס דרכו בין התעתועים חזרה אל חדר עבודתו.
'הפעם אמזוג לי וויסקי', אמר ובדק באם נתפס מדבר בקול עם עצמו. וויני לא הייתה בחדר. גם לא משרתו האישי, הלבן, שהרי את השחורים העדיף מחוץ לקרבתו. אותם העדיפה והעסיקה הגבירה אלמה. גם אלמה לא היתה שם 'ובוודאי לא אנג'ליקה', תפס אותו שוב מדבר אל עצמו בקול.
הוא מזג את הוויסקי אל הכוס ולגם באחת. בשניה הוא שם שתי קוביות קרח וניסה ליהנות מן המשקה, או לטבוע בתוכו ולשכוח את הקולות שעלו מחדרי האחוזה והשתקעו באוזניו. ספר ארבעה צעדים מעגלת המשקאות אל שולחן העבודה והתיישב. פרש לפניו את ספר החשבונות ושיווה לעצמו פנים עסוקות בשתי השניות האחרונות שלפני הרגע.
חצות. דלת חדר העבודה כמו נפרצה ומבלי התראה מוקדמת. וויני הציגה את האורח הלא מוזמן בפניו של סר סטנלי, אשר נכנע לרעד שבגופו וברגע שלפני נפילה, אחז בשולחן ובכוחות על, טבעיים, הצליח להחזיק את רגליו יציבות. הוא הורה לו באצבעו לעבר הכיסא שמעברו השני של שולחנו ואת וויני שילח אל מעבר לדלת. הוא בחן את האיש הלבוש ברישול, שבדיוק ניגב את חוטמו בשרוול הסוודר המהוה שלו.
דלת חדר העבודה נפתחה שוב. האור המעומעם חיפה על הדמות שניצבה בפתח החדר. סר סטנלי כעס על ההפרעה הבלתי צפויה, אך השתתק כאשר הגבירה אלמה חצתה את החדר ועזבה אותו מיד. הוא ניער את עיניו. פיו נותר פעור והאורח התעניין באם קרה לו משהו. "לא ראית... לא ראית אישה בחדר? גמגם את שאלתו. הוא נענה בשלילה וטלטל את ראשו. "זה בוודאי הוויסקי", אמר ושב לבחון את האיש.
הדלת לא חדלה להיפתח. דמויות חסרות פנים חלפו אל מול עיניו של סר סטנלי ולהן פִּיות שופעים צחוק מסוג של רשע, המתגלגל בשטחי המלכודת של השטן ושליחיו, הכמהים לשעשועי נקמה. חורי עיניים מרוקני אישונים בקעו מן השְׁחור ומבעד ללבושם השָחור, אשר כיסה אותם בריחופם מהאֵין ראש עד לכף החלל העירום, בעוד ששלדיהם מכוסים עמוק בתוך הלא נודע.
הם שרקו לו הפחדות אל תוך האוזן וקרעו לו את תנוך התודעה. חדרו את בטנו השטוחה לְחָרָבָה ופרצו דרך גב ג'קט החליפה לסבב נוסף של צהלת שדים. זעקותיו נחלשו. הוא הדף בשתי ידיו את הרוחות לצדדים, כמו הדף את המים בים ושחה על הרצפה הקרה של החדר לעבר הפעמון. קולו המצווה סייע לענבל הפעמון להזעיק את וויני.
הדלת נפתחה שוב. שמלה לבנה חדרה אל חלל החדר וריחפה לעברו. "אלמה?" קרא הוא בשאלה והרוח השיבה לו בקול סדוק: אלמה מתה... אלמה מתה... אלמה מתה, סטן. למה אלמה מתה, סטן?"
סר סטנלי התכרבל בפינת עגלת המשקאות והרוח יצאה את החדר. "מה קרה לך, אדוני?" שאלה וויני כמעט בדאגה. "תגרשי אותה! תגרשי אותה מכאן!" ציווה הוא. "את מי לגרש, אדוני? אין כאן אף אחד מלבד האורח", הרגיעה וויני. "את אלמה! היא כאן! היא אפילו פנתה אלי בכינוי החיבה..." "אלמה מתה, אדוני".
"אלמה מתה... אלמה מתה... למה אלמה מתה, סטן?" הצטרפה הרוח לאמירתה של וויני. "אני יודע שאלמה מתה", זעק הוא בחרדה.
"למה אלמה מתה, סטן?"
הוא אטם את אוזניו וזעק לעבר הרוח: "כי את נפגשת עם שחורים בפומבי ופגעת בשמי הטוב! אני ביקשתי להרוג אותך, אלמה!"
האור בחדר נדלק. וויני האירה אותו במלוא קריסטליו. אנג'ליקה, גיסתו, עמדה במרכז החדר לבושה בשמלתה הלבנה של אחותה. המשרתים, לבושי השחורים ריחפו מהחדר אל הטרקלין. האורח הלא קרוא הקריא לסר סטנלי את זכויותיו לשתיקה ושיבח את וויני על התעקשותה בדבר אשמתו של סר סטנלי במות גבירתה. וקול הרוח עוד מהדהד בחדרי האחוזה: "אלמה מתה... למה אלמה מתה, סטן?"
