השומר מתקרב אל הדלת, עוצר שני מטרים ממנה. הוא מסתכל על שעון-יד. מביט על שעון-קיר.
עוד פעם על שעון-יד. מגרד את מצחו ומביט על הדלת.
הוא מושיט את היד עם המפתח, מכניס אותו לדלת ומסובב.
זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. נחיל של נשים מפיל את השומר וגורר אותו לתוך החנות.
למרות שהתכוונתי לשחרר את ידית הדלת ברגע שהחנות תפתח, מצאתי שאינני יכול לעשות זאת — הרבה ידים אחרות אחזו בידי במקום הידית ומנעו ממני לשחרר את לפיתתי . בגלל זה אני מובל לחנות עם הידית עדיין ביד.
אני רוצה להגיע לצד השמאלי של החנות, אבל זרם של הלביאות רעבות למכירות גורר אותי משם אל הקומה השנייה.
אז חלק ממה שנשאר מהזרם זה לוקח אותי אל הקומה השלישית.
שם, כמו אחרי צונמי השוטף את החוף ואז נסוג, אני נשאר שוכב על הרצפה צהובה כשמש של מחלקת הספורט.
לוקח לי כמה רגעים להבין שאני נמצא בקומה הלא נכונה ושאני צריך לרדת לקומה הראשונה. אני לוקח ארבעה שאיפות אוויר עמוקות — אני מוכן לא לנשום לפחות שתים וחצי דקות. נחוש הפעם לנצח, אני צולל מטה.
יד שמאל שלי דוחפת בחורה בת כעשרים וחמש, יד ימין מושכת אישה עם שער שיבה אלי ואז דוחפת אותה ימינה. הגוף שלי נכנס לתוך החריץ שנוצר בקיר לא חדיר של נשים. האף שלי מיד מותקף בריח של זיעה משמאל ובושם זול —כזה שטוב כנגד יתושים — מימין. ואני ממשיך לשוט בכיוון ריחו של סבון בניחוח של יער.
התהליך חוזר על עצמו לפחות עשרים ושבע פעמים עד שאני רואה את גרם המדרגות. אני רואה אותו אבל לא יכול לדרוך עליו בגלל שיש כאן יותר מדי נשים הנעות אחת על יד שניה בתור אינסופי. הן תופסות אותי כמו בצבת ומחזיקות אותי כמה סנטימטרים מעל המדרגות, אבל לא אכפת לי כי הנהר הזה נע כלפי מטה.
רק שלקראת סוף המדרגות, הזרם מתחלק לשני חלקים על ידי דלפק הסנדלים.
אני לא יכול להחליט די מהר לאן לזרום ולכן מוצא את עצמי על הדלפק.
אני שומע, "הו, תראו, זוג נעליים יפות!" ומרגיש את הרגליים שלי נותרות רק עם גרביים.
"היי, אישה! לקחת את הנעליים שלי."
"אישה, תקרא לאשתך! וזה הנעליים שלי. אני ראיתי אותם הראשונה."
"אבל הם היו על הרגליים שלי." אני צועק מרוב ייאוש, אבל אף אחת לא עונה לי.
לכן אני מחפש איזה זוג נעליים. שני דלפקים משם אני רואה ים של סנדלים. הצבע שלהם נוראי. עם זאת, אני בטוח לגמרי ש- 7.37 דקות לאחר פתיחת החנות, אני לא אמצא שום זוג נעלים אחרות, כך שאני קופץ על המציאה.
והיד שלי נסגרת על כף יד של מישהי אחרת.
"זה שלי!" אני צועק, ומנסה לשחרר את הסנדל מהלפיתה האכזרית שמושכת אותו ממני.
"הממם," אני שומע ומרגיש שהפתיל שלי מתחיל להישרף.
רגע לפני שאני מתפוצץ, אני מנער את היד המחוברת לסנדל, שומע מישהי טסה דרך החנות, לוקח סנדל אחד ביד שמאל, השני שם בין השיניים ועם היד הימנית מפלס את דרכי החוצה.
אני שומע את הקורבנות של מכירת החיסול נופלות אחת אחרי השניה, ולאחר כמה רגעים הצעקות הזועמות שלהן דועכות מתחת לרגלי נשים אחרות שמנסות למלא חלל ריק שנוצר אחרי הנופלות.
אני ממשיך. המרפקים שלי מתחילות לכאוב. אבל אני ממשיך.
רק עוד עשר נשים ואני בחוץ.
עם שארית הזעומה של כוח הרצון, אני מרים ידיים ורגליים כלפי מעלה ונדחף כמו בכדורגל אמריקאי כלפי הדלת עד שאני נוגע בה.
וואו! הצלחתי.
בוא נראה מה עכשיו תגיד אשתי? היא חשבה שאני לא אוכל לקנות משהו במכירת חיסול? הא! שתראה את הסנדלים.
אני שם אותם על הרגליי ומנסה ללכת. הם בגדלים שונים. לא שזה מפריע לי מדי, אחרי הכל, הם שניהם קטנים. אבל למי אכפת?
הדבר החשוב ביותר הוא שהצלחתי לקנות משהו ביום המכירה.
למרות ההצלחה הכבירה שלי, אני חושב שזו הפעם האחרונה שאני עושה את זה. בפעם הבאה שארצה קצת התרגשות, אני אקפוץ בנג'י.
לפחות מזה אני בטח אחזור הביתה עם הנעליים.
