הבחור הבלונדיני, כוכב סדרות נוער מצוי,חתיך על פי כל הקריטריונים, מתריס בפניה,בפנים תוהות, בהבעה קורבנית,"איך יכולת לזייף בפני הריון? איך יכולת לעשות את זה???" היא קוטעת אותו, ולרגע עוטה על פניה הכוכבת הפלקטית שבמסך הטלוויזיה הבעה מוכרת, ומשמעות מילות הטקסט שלה צורבות בבשרי. "איך יכולת לבגוד בי??? עם ה ח ב ר ה ה כ י ט ו ב ה ש ל י?" ואת ארבעת המילים האחרונות, היא מדגישה, כשהכאב פורץ מתוכה במינונים מתחזקים דרך כל הבהרה. לרגע הסצנה הזו נראת לי אמיתית כאילו שהיא מתרחשת על ידי בסלון. כאילו הוצאה מתוך זכרון ישן וצורב מתוך תיקיית הכאבים המודחקים שבמוח שלי.
איך הוא יכל לבגוד בה עם החברה הכי טובה שלה. כשהיא אומרת את זה, זה נשמע כל כך רע, ולא בגלל שזה נוגד את ההסכמיות הבלתי כתובה של יחסים אנושיים. אלא בגלל שהכאב שלה פורץ דרך כל איבר בפניה היפים. הפנים מכווצות, הגרון מתקשה להוציא את הקול ולהשמיע את המילים הספציפיות, כאילו שהן נושאות בתוכן אש סמויה ששורפת את הקנה מבפנים. הגבות מגוננות בכיווץ על העיניים שמתקשות להשאר פקוחות בהבעה סטנדרטית,ולכן מתכווצות גם הן מעט.כשהיא מסיימת להגיד את המשפט הצורב, כל ההבעה הקפוצה משתחררת, והעיניים האלה שהתכווצו, נותרות אילמות וחסרות ישע, פקוחות עד שמיטה. כאילו ניסו להלחם בצריבה, בדקירה, בשריפה, לא להרגיש אותה, ונכנעו למול המפלצתיות הזו של הכאב. הוא ניצח. העיניים שלה עצובות.
אני כואבת יחד איתה, יחד עם דמות סדרת הנעורים הזו. אני מרגישה את הכעס ואת רגש הנחיתות שמקונן בתוכה, כאילו הרגשות האלה מקוננים גם בתוכי.
העיניים הקורבניות של ליאה, ישובה על מרפסת בית הספר, לעולם לא נעלמו מקובץ התמונות הנעולות בזכרוני. כעסתי על הדמעה שזלגה מעיניה, מתחננת לרחמים.כעסתי על הישיבה חסרת האונים שלה. רציתי לעזור לה, כאילו שאני דמות מחוץ לחייה המתהווים.
אהבתי אותו, ואני לא מתחרטת על אחת מהדקות המעטות בהן הוא אהב אותי חזרה.אנשים מחפשים במשך כל חייהם את התחושה הזו. של אהבה גורלית. בחיבור שלנו לא היה מעורב גרם של מלאכותיות. של אינטרס. כמו הזוגות שאנחנו רואים היום,בחבורה איתה אנחנו מסתובבים. לא ידענו אז אפילו מה זו זוגיות. ידענו רק מה זו אהבה. לא חיפשנו אחרי מעמד, או כח, או תחושה של הגנה. לא חפשנו אחד בשני זוהר של פופולריות, למרות שקסמנו אחד לשני. כל מה שידענו, הייתה תחושה. אני חוושבת שאפילו לא ידענו איך לממש את האהבה הזו, לא ידענו מה אנחנו באמת אמורים לעשות בשביל לבטא באופן פרקטי בחיי היום יום, את מה שהרגשנו בבירור.
הג'ינס שלבשתי הרבה באותה תקופה, עדיין נמצא בארון שלי. כך גם הג'קט שלבשתי לפגישה הראשונה שלנו "לבד" (במונחים שבהם דברנו אז), והצעיף הצבעוני שאהבתי כל כך,עד שהתלכלך בכתמים דמיוניים,והפסקתי לאהוב אותו. הכתמים מסמנים שלא משנה עד כמה האדם יפה מבחוץ, החטאים שלו יכתימו את שבילי חייו.
ליאה ואני חזרנו להיות חברות צמודות, שמדברות על הכל, מכירות אחת את השניה, וחוות יחדיו את חיי השיגרה הממיתים והמלחיצים. בדמעות שלה אני לא נתקלת יותר, היא אבן. אורי הוא לא יותר מזכרון להתבדח עליו. אבל שתינו יודעות שזו שנצרה את האהבה מבין שתינו,היא אני. אפילו שהיא הייתה הראשונה שהבחינה בו,לא היא זו שבאמת הכירה ואהבה אותו. אלא אני, שעזבתי את כל מי ומה שהכרתי, את אהובי הנוכחי (באותה תקופה), את החיים שבניתי, את האמונות בהן דגלתי,למענו. מהופנטת מחיזוריו העיקשים. מהופנטת מהישירות והאמת שהוא הציע, מהאהבה חסרת התנאי שמגנטה אותי אל ההוויה שלו. אף אחת לא הייתה עומדת בפניו. או שבעצם, זו הייתה אמורה להיות אני מלכתחילה.
יותר אני לא לובשת את הג'ינס ההוא, הוא נראה לי לא נוח היום. ומהג'קט אני מתעלמת, כאילו שאין לי אף פעם הזדמנות ללבוש אותו. את הצעיף לבשתי העונה פעם אחת, כדי לראות איך יגיב אורי, חתיך הבנות התורן, ששכח אותי כביכול בין סיפורי ההרפתקאות שלו. אבל אני מכירה את מנגנוני פעולת ההסחה שלו יותר מכל אדם אחר. ואני יודעת שהוא זוכר טוב מאוד.ואני יודעת שליאה אינה חלק במשוואת הזכרון הכואבת שהוא שומר בתוכו, אלא רק אני, פוגעת בו, לדבריו.
אורי לא הגיב למראה הצעיף. אורי השאיר אותי, אשה נטושה במערכה מול עצמה. השמלה הדמיונית שלי מתהדקת סביב החזה ומקשה עלי לנשום. הנשיות שלי לא מניחה לי להתנתק מהכאב כפי שאורי עשה. לא מניחה לי למחוק את הסיפור הזה כאילו לא אירע, ולחפש אחרי הרפתקאות אהבה חדשות.
היום אני נשרפת למראה כל קרבה שלו לבחורה אחרת, כאילו עדיין היה שלי. כאילו אני נאצלת להקריב איזשהו חלק מתוכי. אני מרגישה נבגדת ונחותה, האשה שמילאה את תפקידה בהרפתקאותיו וננטשה, יחד עם כל מה שהבטיח וכל מה שכל כך רצה. האשה שהקריבה את כולה, והתבררה כפתייה. בשמלה מהודרת, תסרוקת גבוהה ונפוחה, מחוך ,איפור והצגה. נותרה לבדה באחוזתה הגדולה.
אני תוהה למה סצנת סדרת הטלוויזיה בה מטיחה הדמות הראשית את כאבה בפני הבחור בלונדיני, כואבת לי כל כך כאילו אני הקרבן בכל הסיפור הזה.
כאילו אני זו שחווה את תחושת הנחיתות וחוסר האונים, כשבעצם אני היא "ה ח ב ר ה ה כ י ט ו ב ה" שהחתיך התורן בחר.
