משקפיים

יש כאלו ששואלים איך הם הגיעו לאן שהגיעו, חובטים בשאלה מעלים זיכרונות מנסים לשחזר אירועים, אך אני איני אחד מהם, אני יודע מתי הילד שבי עזב ומתי הדייר החדש החליפו.

השנה היא 93 אני בן 7 בכיתה ב', אני זוכר את השנה מכיוון שבאותו זמן קיבלתי הודעה מזעזעת "אין מה לעשות תפסיק לבכות זה בשבילך, זה יעזור לך, תשים את המשקפיים אל תדאג אתה תתרגל" אמא אמרה, לאחר שהאופטומטריסט החליט שהראייה שלי לא בגדר הנורמה ולכן אני צריך משקפיים, כמובן שלא הסכמתי אבל לא הייתה לי ברירה, אימא החליטה למצוא לי משקפיים וכרגיל את הזולות ביותר, הן היו משקפיים עם עדשות מרובעות גדולות, כמו של אבא שלי, רק במקום עם מסגרת שחורה הן היו עם מסגרת חומה, שמתי עליי את המשקפיים הסתכלתי במראה, המראה היה מזעזע נראיתי כמו ילד שמתחפש למבוגר,

אבל הסיפור שלי מתחיל קצת קודם.

דני הוא שכן שלי, את דני הכרתי לא הרבה אחרי שעברנו להדר, הייתי בן 5 כשעזבנו את דירתנו הפצפונת ברמת שאול, זאת הייתה דירת שלושה חדרים, קטנים למדי עם נוף מדהים לים, שהתחילו לסגור עלינו, משפחה של 5 נפשות, אמא, אבא, אחי הבכור אחי האמצעי ואני. אז עברנו להדר, לדירה של חמישה חדרים, באותם זמנים הדר הייתה בתקופת מעבר שלה, משכונה בעלת תחושה של היסטוריה לשכונה עם סטיגמות מהן אסבול במשך שנים רבות.

אני זוכר את המפגש הראשון שלי עם דני, בדיוק קיבלתי מהוריי רובה מים עצום, אני מניח ליום הולדת, ובאתי איתו ועם הוריי לפגוש את השכנים שלנו,  הם גרו בבניין ליד, בקומה הרביעית, אני זוכר שנכנסנו, הישר למסדרון שבזמנו ניראה אינסופי, זאת הייתה דירה ענקית, 5 חדרים, שהרגישו כמו אחוזה,

מיד ראיתי את דני ואחיו הקטן אלי, אני זוכר שדני התלהב נורא מהרובה, אך אני כילד אולי סנוב במקצת לשכנינו העולים החדשים, החלטתי לסרב לבקשתו לתת לו לשחק עם הרובה.

אך למרות זאת הפכנו להיות חברים מאוד טובים, איני זוכר הרבה מאותה תקופה, אך אני זוכר את הזמן ששיחקנו בגן ליד הבית, גן בנימין, כשאני חושב על השם כיום הוא נישמע כל כך תמים, שם טיפסתי בפעם הראשונה על עץ, שם רכבתי בפעם הראשונה על אופניים, שם ישבתי על הדשא, התגלגלתי ושמחתי.

היחסים ביני לבין דני השתנו ככל שהתקופה התקדמה לה, וכאן הסיפור שלי מתחבר לשיעורי הבית שלי, התבקשתי לכתוב על הבית הישן שלי ועל משחקים, והיה משחק אחד ספציפי שאני זוכר ששיחקתי עם דני, משחק של כאילו, כאילו אנחנו נמצאים בספינה בחלל, החדר שלי היה משותף עם אחי האמצעי מה שאומר שהיה בו מיטת קומתיים, ארון עצום, ובכללי גודל החדר היה ענקי, במיוחד לילד בן 7, ולא במפתיע לדירה בהדר, וזה הדבר שאלמד לאהוב בהדר, את הבנייה הישנה, התקרות הגבוהות, החדרים הגדולים וכמובן המחיר הנמוך.

דני ואני עיצבנו את החדר, בנינו אוהל גדול, עשוי כולו משמיכות ובחושך זה הרגיש כאילו אנחנו היחידים בעולם, המחשב כוסה, מנורות כוסו, הטלוויזיה כוסתה, והצבע ששלט היה אדום כתום שכזה, כמו צבע השקיעה, מעניין שדווקא דבר כל כך יפה מאיר את אורו על אירוע שישנה את חיי. את משחקינו היינו עושים במיוחד במיטה, היינו יושבים אחד מול השני וממציאים סיפורים, אני הייתי המפקד והוא הסגן שלי, היינו נתקלים ביצורים מוזרים, ונלחמים באויבים אכזרים. לאט לאט הישיבות האלו התחילו להיות אינטימיות יותר ויותר, היינו יושבים חצי עירומים, ומדמיינים סיפורים, ואז, לא ברור לי איך זה התחיל, לפעמים היינו מתנשקים, ולפעמים היינו מתחבקים בזמן ששנינו עירומים, אני זוכר שכילד זה הרגיש נהדר, זה הרגיש נכון ויפה, ואז כמובן סופו של כל סיפור להסתיים ובמקרה שלי לרעה, באחד מהפעמים שכבנו במיטה, שנינו עירומים ומחובקים, ולפתע פרץ אחי האמצעי לחדר, מה הוא ראה, עד היום אני לא יודע, אבל את ההרגשה אני זוכר, אחי הביט בנו למשך מה שניראה כמו נצח, כולו עומד שם עם הבעה של פליאה, מסתובב יוצא מן החדר לא לפני שהוא סוגר את הדלת בטריקה, הייתי נבוך, ילד בן 7 נבוך לחלוטין כועס על עצמי ועל מה שעשיתי, אפילו אז הייתי מודע שהומואים לא מתקבלים בברכה בחברה, ולמרות ששנים אחר כך אני אמצא את עצמי חושב על האירוע ומבין שזה רק טבעי שדברים כאלו יקרו, באותו רגע הייתי כל כך נבוך שרצתי אחר אחי האמצעי שניכנס לחדרו של אחי הבכור, דפקתי על הדלת וצעקתי "אני מצטער, אני מצטער כל כך, הוא הכריח אותי, אני לא ידעתי מה אני עושה", אבל כן ידעתי, אפילו נהניתי מזה, אבל הרגשת ההשפלה הייתה קשה עד כאב.

באותו רגע העפתי את דני מהבית שלי ולא חזרתי לדבר איתו לעולם.

אבל למרות שהעפתי את דני מהבית, למרות שצעקתי ושיקרתי שהוא הכריח אותי, משהו בי השתנה, התחלתי לחשוב שמשהו לא בסדר בי, שאני שונה, וכך חיי שינו את מסלולם מילד היפראקטיבי מלא בדמיון ושמחה, לילד שנידה את עצמו באופן שיטתי מהחברה, ילד שלא היו לו חברים אלא חבר, וחבר זה היה מחזיק שנה אולי שנתיים ומתחלף, לא הייתי אוהב לצאת מהבית, ראיתי את החדר שלי כמקום מפלט, הייתי קורא ספרים מפחידים לילדים, ומדבר לעצמי ללא הרף, ממציא עולמות שלמים, ומבלה שעות על גבי שעות לבד בחדרי. מספר חודשים לאחר האירוע אימא החליטה שאני צריך מכנסיים חדשים, גררתי את עצמי החוצה, כאשר אני חובש עליי את משקפיי הסבא שלי, ובעודי מרגיש מושפל בגלל אותם זוג משקפיים, ראיתי אותו, את דני, כולו מחייך ומנופף לי לשלום כאילו כלום לא קרה, ואני, כל מה שרציתי זה לחזור הביתה, כל מה שרציתי זה לשכוח את כל מה שקרה, כאילו מעולם לא היה. באותו רגע לא עמדתי בהשפלה. בקשר לדני לא יכולתי לעשות דבר, אבל את המשקפיים הורדתי, אולי חשבתי שאם אני אוריד אותם אני לא אראה אותו וזה כאילו הוא לא שם, מה שכמובן לא היה נכון.

כיום תחושת המשקפיים עליי גורמת לי לחוות סוג של השפלה, כאילו לשים משקפיים זה סוג של נכות, ולפעמים זה גם מזכיר לי את דני, וזה עושה אותי עצוב.