המקום: ישראל
הזמן: 1963
מזג האוויר: קר
אני עדיין זוכר את היום הראשון שלי באוניברסיטה, כן זה היה מדהים, הדשאים, הבניינים הגבוהים שהיו באותו יום מהודרים יותר מתמיד כאילו בירכו אותי לשלום ואמרו:"ברוך הבא". אני זוכר את השיעור הראשון, הרגע שבו נכנסתי לאולם ההרצאות היה עד אותו זמן הרגע הגדול ביותר בחיי, אני זוכר את המרצה עולה לבמה, הדור, עם בגדים נקיים, מכובד, סיסטמטי, יהודי.
וכן גם דוד אבידן למד איתי שירה.
באותם ימים האוניברסיטאות בארץ היו במשבר כלכלי חריף, כסף לא היה, חוגים בוטלו, קיבלו פחות ופחות אנשים בקיצור מעולם לא היה מצבנו רע יותר. המודעות הפוליטית בקמפוס אז היתה גבוהה, הימים ימי מפרץ החזירים ימי מרטין לוטר קינג.
שנת הלימודים התחילה כמה ימים אחרי רצח קנדי לא ידענו איך להגיב לרצח קנדי כולנו בכינו שהשדר האמריקאי הודיע שקנדי נרצח אין ספק שרצח קנדי פער בליבנו חור שספק אם אי פעם יסתם. בארץ אותן שנים היו השנים שאחרי משפט אייכמן שספיחיו עוד המשיכו להכות בנו כאילו היה המשפט רק אתמול.
דוד אבידן תמיד אמר: "חברים אל לנו להיכנע לרצח קנדי אל לנו להיכנע למשבר הכלכלי באוניברסיטה אנחנו חייבים להילחם על זכותנו הקדושה ללמוד בתנאים המקסימליים לא נוותר" כולנו סגדנו לאבידן שהיה אז רק סטודנט צעיר(שנה א`) אבל באיזשהו מקום כבר אז ידענו שאבידן יהיה גדול ביום מן הימים.
המקום: ישראל
הזמן: 1963
מזג האוויר: קריר
הזמן עבר ותקופת המבחנים הגיעה, המצב הכלכלי באוניברסיטה המשיך להיות גרוע. יום אחד כינס אותנו הדיקן באולם 223 בגילמן ואמר לנו: "חבר`ה צר לי לבשר לכם אבל כנראה שניאלץ להדיח מספר סטודנטים עקב מצבנו הקשה, כנראה שניאלץ לעשות סלקציה וזה יתחיל ממכם החוג לשירה עברית.
הצעקות נשמעו עד סאקלר: "איך אתם מסוגלים" "מי נתן לך רשות מי נתן לך סמכות", היו רק חלק מהצעקות הרמות שנשמעו באולם, כולנו היינו מיואשים.
המקום: ישראל
הזמן: 1963
מזג האוויר: קריר
יום המבחן הגיע, כולם הגיעו לאולם עם עיניים חצי עצומות, לילה לפני כולם ישבו ולמדו, אני מניח שחוץ מאבידן, אבידן לא היה צריך ללמוד היה לו חוש טבעי לשירה הוא היה גאון.
התישבנו בכסאות, עוד רבע שעה למבחן, הזמן עבר בצורה הכי מהירה שזמן יכול לעבור, איכשהו תמיד שאתה לא רוצה הזמן עובר מהר, רבע שעה עברה כמו דקה, הזמן נמס כמו מרגרינה על מחבת.................................. ואז דקה לפני תחילת המבחן קם דוד אבידן והחל לצעוק: "ההשכלה הגבוהה בישראל לא תמות" הוא חזר על השאגה הזו מספר פעמים, כולנו היינו בהלם לא הבנו מה קורה, הבוחן צעק לעבר אבידן: "שב במקומך" אבל אבידן לא ציית הוא המשיך לשאוג את סיסמת המאבק שנולד בזה הרגע ורגע לאחר מכן פרץ מהאולם למסדרון והחל לנוע לאורך בניין גילמן ולשאוג את הסיסמה. היינו בהלם אבל לא היינו מוכנים להפקיר את אבידן כפצוע תמהוני בשטח, כולנו יצאנו בעקבות אבידן חיש מהר מצאנו אותו מחוץ לגילמן מוביל 300 סטודנטים בשאגות: "ההשכלה הגבוהה בישראל לא תמות" הוא הוביל אותם כחלילן רעב תוך דקות היתה האוניברסיטה מלאה בסטודנטים מכל הבניינים תוך דקות נמלאה האוניברסיטה בשאגות קרב, הכיוון של כולם היה ברור, משרד הרקטור.
המקום: ישראל
הזמן: 1963
מזג האוויר: קריר
"רבותיי הסטודנטים הירגעו נא, אינני מוכן להתנהגות כזו במתחם האוניברסיטה אני דורש מכם להפסיק את ההתנהגות הזו" רק אמר הרקטור דברים אלה רק דיבר וכאילו היה ילד עם גפרור בוער הנוגע בפתיל דינמיט, כל הסטודנטים כאחד הגבירו את צעקות הסיסמה, אבידן עמד בראש הקבוצה, אבידן השתיק אותנו והחל לדבר: "רבותיי אנשי המנהלה אדוני הרקטור ותסלח לי שאינני קורא לך רקטור נכבד, אינך ראוי להיקרא נכבד, אינך ראוי שנוריד ראשנו כאשר אתה עובר במדרכות האוניברסיטה, אתה אדם שפל החושק בממון ורק בממון אינך רואה בשירה העברית דבר מספיק חשוב להילמד באוניברסיטה כל מה שאתה רואה לנגד עינייך הוא חשבון הבנק שלך עד כדי כך הוא חשוב לך שאתה מוכן להרוס את חייהם של רבבות משוררים פוטנציאליים"
המקום: ישראל
הזמן: 1963
מזג האוויר: קריר
ואז הגיעו השוטרים מאחורי אבידן כפתו את ידיו באזיקים הוא צעק קצת וכולנו נכנסנו למבחן, בלי דוד אבידן
