~ 1 ~
החלטתי שהגיע זמן שאלמד לרכוב על אופניים.
בכדי שהלימוד יהיה יעיל, כדאי שיהיה לי זוג אופניים. ברור שכרגע אין לי, אחרת הייתי כבר רוכב עליהן.
הלכתי לשכן ממול, שאני יודע שיש לו זוג. איזה מותק של בן אדם, כמה שהוא דואג לאחרים. הוא היה מוכן לתת לי את הזוג שלו ואפילו הלך להביאו, אך בדרך התחיל לדאוג שאני אפול ואפצע ואשבור יד. הוא ממש החוויר כשדיבר על כל זאת, ולי נהיה לא נעים שבן אדם כל כך טוב לב יהיה כל כך מודאג בגללי, לכן הודיתי לו מקרב לב וחזרתי הביתה.
נזכרתי שלפני שנה נתתי לאחייניתי אופניים במתנה והתקשרתי לשאול אם אוכל לקבל אותן בזמן שהיא לא משתמשת בהן. אחרי שבדקנו כל שעה בכל ימות השבוע, גילינו שהיא לא מסוגלת לחיות בלי האופניים על ידה והחלטתי לחפש עזרה במקום אחר.
זכרתי שראיתי את דודי היום רוכב על אופניים הביתה והתקשרתי לשאול אם אוכל לקבלן לקצת זמן. כמה הופתעתי כשהוא אמר שהאופניים נגנבו בדיוק לפני כמה דקות. הפליאה שלי גדלה עוד יותר כי עמדתי על יד החלון וראיתי מישהו מאוד דומה לדודי רוכב על האופניים בדיוק כמו שלו. אבל בחיים הכל יכול לקרות, כך שהודיתי גם לו וסגרתי את הטלפון.
התיישבתי במטבח ושתית קפה שחור. אחרי שסיימתי, נערתי את הספל ושפחתי את הגרגרים שלא נמסו לתוך צלוחית. הסתכלתי על הבוץ, ולא תאמינו, ראיתי שם אופניים. לא ממש, כמובן, אבל דומה למדי. אז הבנתי שזה סימן - אני צריך לקנות לעצמי זוג אופניים חדשות.
ירדתי לרחוב ותפסתי מונית עד מרכז העיר.
אחרי חצי שעה של שיטוטים בין החנויות, הבנתי שהמקום הטוב ביותר, ובעצם היחידי השווה לקנות אופניים נמצא מחוץ לעיר. לשם מה ישנן מוניות אם לא בשביל לקחת אנשים מחוץ לעיר?
טוב, מתברר שלא בשביל זה. אחרת הם לא היו דורשים לשלם גם עבור נסיעתם בחזרה.
וכך, שילמתי. לשני הכיוונים. אחר כך הכנסתי את ראשי עמוק לתוך חולצתי, סתמתי לעצמי את הפה וצעקתי על הנהג כאוות נפשי. צעקתי שהוא חולירע ושהוא מניאק, בין הצעקות וידאתי שהוא לא שומע אותי והמשכתי לקלל אותו בראשי.
לבסוף, כשנגמרו לי קללות ולדרך קילומטרים, הגענו לחנות ונכנסתי פנימה. התחלתי להסתכל על זוגות אופניים שונים.
המוכר הלך אחרי לכל מקום עם עצות משלו. ניסיתי לא להקשיב ולקנות את מה שאני רוצה, אבל אחרי רבע שעה של שכנועים בלתי פוסקים, שאפילו "תשתוק כבר" לא עצרו, קניתי אופניים יקרות במיוחד מאלומיניום עם שלושים ושתיים מהירויות ומתאימות לנשים. (הסכמתי לזה כי לא היתה לי תשובה לשאלת המוכר: "אולי תרצה לתת את האופניים לאיזו בחורה, מה תעשה אז? האם לא עדיף להיות מוכן?")
שילמתי עשרה אחוז תוספת בכדי לקבל את האופניים במקום והתפניתי לחשוב על החזרה הביתה.
הפתרון הפשוט ביותר, לעצור מונית. האופניים לא ייכנסו לתוכה, לכן המוכר קרא לטכנאי שקרא לעוזר שלו. שניהם קראו למזכירות שלהם ויחד הם פירקו את האופניים לחלקים.
עצרתי מונית אחרת ושמתי הכל בפנים.
אגב העמסה לתוך תא המטען, הנהג הסביר לי שהוא עובד מחוץ לעיר והוא לא יכול להיות בטוח שימצא נוסעים בחזרה ... אני רק הנהנתי והתיישבתי בפנים.
בערך חצי שעה לאחר מכן, הגענו לביתי. התקשרתי לחברי והוא בא לעזור לי להרכיב את האופניים. אחרי עשרים דקות של עבודה מאומצת, הצלחנו, אבל אז שמנו לב שעל הרצפה נשאר גלגל שיניים ללא שימוש.
"הממם. מאיפה הוא בא? אה, כן! זה צריך ללכת כאן, כדי לתמוך את השרשרת."
לאחר חמש דקות, הרכבתי הכל, רק שאחרי שהקמתי את האופניים, חלקים התחילו ליפול ממנו.
גירדתי את הראש והרגשתי שכמה מחשבות מתחילות להתחמם במוחי הקודח.
ניסיתי פעם נוספת והפעם כשהקמתי את האופניים, דבר לא נפל החוצה. שמחתי מאוד אבל התברר שיש איזו בעיה קטנה — דבר גם לא זז. כמובן, קצת עזרה של שתי ידיי ודחיפה מתונה של האופניים ריפאו את המצב. רגע, האם האופניים אמורים לזוז רק הצידה?
עשר דקות אחר כך, נכנעתי והחלטתי לקחת מונית ולחזור לחנות כדי להרכיב את האופניים שם מחדש.
אז אחרי עוד שעה, הייתי בחנות עם האופניים מורכבות כמו חדש. אבל איך לחזור הביתה? במונית? כבר ניסיתי את זה ומצאתי פתרון זה בלתי מתאים.
הליכה? זה אפשרי. אבל שלושים וארבע קילומטרים? לא נראה לי.
ואז המוכר הציע לי לעשות משלוח מיוחד, (עולה כמעט כלום, לא יותר מרבע העלות של האופניים,) ואני הסכמתי בהכנעה.
אז, אחרי יום ארוך מאוד, חזרתי הביתה בלי אופניים. הן תגענה אלי מאוחר יותר. מאוחר יותר השבוע. בטח לא יאוחר מסוף החודש. או משהו כזה. אבל זה יבוא.
יש לקוות. 
