שוב

תשכ"ז                                                לאחר חופשת לידה

                                                          בהפסקה

שוב       / נעמי רוזנברג

שוב מול זוגות העיניים.

עיניים יפות. עיניים טובות.

עיני ילדים, תלמידים, תלמידי.

עיניים חומות, כחולות, ירקרקות.

עיניים תוהות, עיניים סקרניות, עיניים חולמות.

עיני ילדים. תלמידים. תלמידי.

רשרוש של מחברות ורחש עפרון מחודד ביד מסורבלת תנועה.

כסא חורק מונוטונית בקצב בעליו המתנדנד להנאתו.

וריח של עור.

עור של קלמרים, של נעלים מצוחצחות למשעי,

מהול בריח הקלמנטינה המבצבצת מבין סדקי שלחנו של עוזי.

מפה ירקרקת על שלחן.

לוח ירוק, שלחנות ירוקים.

ירוק גם ענף הברוש, הנשקף מבעד לחלון.

אצבעות דקיקות מורמות, מבקשות את רשות הדיבור.

אצבעות מזדקרות מידיים קטנות.

ידי  ילדים. תלמידים. תלמידי.

חיוך מבוכה של תלמיד –

עיניו נפגשו בעיני עת התרוממו מן הספר –

וריסים ארוכים מגיפים החיוך, בעיון מרוכז באותיות שחורות.

שוב מול דני החולם ואיציק הרגזן ושלמה ששכח את הסרגל...

שוב בתוך צחוק של משובה,

צחוק של ילדים,

תלמידים. תלמידי.

שוב מול האוזניים הקשובות והעיניים המביטות, הצמאות, המופנות אלי,

שוב להיות מוקפת עליצות של ילדים.

ושאלות ותשובות מחשבות ודעות צעירות ורעננות.

תום של שחר החיים.

אני נושמת כל אלו אל קרבי,

חשה בכל עצמותיי את המורה שבי

ומאושרת כל כך לחזור אל העולם הנפלא הזה!

קטע זה שלחתי ללא לטוש, עם כל המחיקות זהו קטע של הפסקת בית ספר רועשת. אני שומעת בו את רעש הילדים ואת לבי הדופק.

נעמי רוזנברג