זה היה כמה ימים לפני ראש השנה.
מאוד רציתי מתנה — אני אוהב מתנות.
לקבל אותן, אני מתכוון. אני לא אוהב לתת מתנות. זה יקר מדי.
ובכן, בדיוק לפני החג, התברר לי שלא היו לי בכלל חברים וגם לא שמעתי על מישהו, או אף מישהי שהתכוונו לתת לי מתנה, לכן החלטתי לקחת את העניינים לידיי ולפנק את עצמי עם איזה שי שאקנה בעצמי.
מה לא עושים עבור מישהו שאוהבים!
נזכרתי שבעבודה שלי, כששאלתי היום אם מישהו מתכוון לתת לי מתנה, כולם צחקו ורק המנהל אמר לי, "בכלבו תמצא מתנה המתאימה לך, כמו כלום."
העובדים המשיכו לצחוק ביחד עוד זמן מה, כך שהבנתי שהכלום הזה באמת מצחיק וטוב בשבילי, והחלטתי שאותו אני אקנה במתנה.
בבוקר, הלכתי לחנות ענקית במגדלי עזריאלי ושאלתי את השומר בדלת:
"איפה אפשר לקנות כלום?"
"סליחה?"
"כלום. אתה יודע, כלום."
"אני לא מבין אותך, אדוני."
"אני - רוצה - לקנות כ--ל--ו--ם."
"גם אם אתה תדבר יותר לאט, זה לא יהיה יותר מובן בשבילי. הייתי שמח לעזור לך, אבל אתה צריך להסביר את עצמך, אדוני."
"אתה יודע מה, איפה אני יכול לראות את הקטלוג שלכם?"
"באינטרנט, אדוני."
"אבל אני כבר כאן. האם יש אפשרות שאני אראה את זה כאן?"
"אה, כאן. אם אתה רוצה לראות את זה, אתה צריך ללכת לשירות לקוחות."
"ואיפה זה נמצא? תגיד, אני נגר? אני צריך להוציא כל מילה מפיך עם צבת?"
"אני לא יודע איפה זה. אני רק יודע מה נמצא בקומה זו. ושירות הלקוחות לא נמצא כאן. אני בטוח בזה, אדוני."
"טוב, תודה רבה לך."
"אה, זה בסדר. יום טוב אדוני. אני שמח להיות לעזר."
~ * ~
בקומה רביעית, עצרתי לקחת אוויר. היה כבר בסביבות הצהריים, אבל הזמן חלף במהירות כאשר בכל קומה הייתי פוגש מוכר או מוכרת שהיו מוכנים לעזור, אבל לא ידעו שום דבר בקשר לשרות לקוחות, חוץ מהעובדה שהוא לא נמצא בקומה שלהם. והיו מוסיפים, "אבל, אדוני, אולי בינתיים, כל עוד לא מצאת כלום, תרצה לקנות משהו מועיל כאן? לדוגמה, תן לי להראות לך ..."
הסתכלתי לימיני ופתאום ראיתי דלת מרוחקת. דלת מאוד אפורה, לא מעוררת עניין ואפילו קצת דוחה. משהו אמר לי לבדוק מה כתוב עליה. אימצתי את עיני, אבל לא יכולתי לראות את הכתוב. אז התקרבתי, אימצתי את עיניי עוד יותר, ועדיין לא יכולתי לקרא. אז ירדתי קומה אחת למטה לקנות זכוכית מגדלת. חזרתי והסתכלתי דרכה על הדלת: "שירות לקוחות. תיכנסו, אם אין לכם משהו יותר מועיל לעשות."
אז, אני נכנסתי פנימה. שתי נשים ישבו שם ושתו קפה. הבנתי שהן יכלו לעשות את זה כל היום —באמצע החדר היו כעשרים טרמוסים, כתמים חומים על הרצפה מתחתיהם רמזו בצורה די ברורה על תכולתם.
"שלום."
"כן! מה אתה רוצה, בחור צעיר!"
"האם אני יכול להפריע לכן?"
"למה?"
"ובכן ..."
"נו, תוציא את זה. תגיד כבר מה שרצית. מהר, אנו עסוקות, אין לנו כל היום לדבר איתך!"
"ובכן, אני מחפש כלום ואמרו לי שאולי תוכלו לעזור לי למצוא אותו." (עכשיו, כאשר סיימתי את המשפט במהירות, התחלתי לנשום שוב.)
"וכעת, תחזור על מה שאמרת אבל בחצי המהירות, כך שאוכל להבין!"
"מצטער."
"אל תצטער. קדימה, שפוך!"
"אני מחפש כלום."
"למה?"
"אני רוצה לקנות אותו בתור מתנה לעצמי."
"טוב, אז תשלם!"
"סליחה?"
"אני אראה לך את הכלום. אז שלם."
"כמה?"
"כלום," (ושניהן צחקקו.)
"כלום?"
"ובכן, לא לגמרי כלום, רק כמעט כלום — 100 שקל בלבד."
"אה. זה זול. הנה לך."
"בסדר גמור, בוא אחוריי."
והיא לקחה אותי לשירותים. היא נכנסה לגברים ועצרה מול הראי.
"תראה. הנה."
"מה?"
"כלום שאתה כל כך חיפשת." האישה חייכה אליי והוסיפה, "יש לו אפילו שם חיבה: כלומניק."
הסתכלתי במראה וממנה הביט אלי כלום מוחלט.
שמח, שמצאתי את מה שחיפשתי, חזרתי הביתה.
