חורף אישי / משה ר. אזובי
אני פוסע לאיטי אל חוף הים. הרוח נושבת מנפנפת בעוז את מכנס הג'ינס אותם לבשתי כאילו עשויים היו בד משי קל ורך. מסביב עיתונים שקיות ניילון וסתם קרעי נייר או עטיפות של ממתקים עפים באוויר ויורדים, מעופפים ונופלים לכיס אויר בהיסט הרוח את כיוונה, ועם כל משב חדש שבא מתרוממים לגבהים ללא סדר וצורה ואף ללא מטרה. אני מכורבל בתוכו של מעיל עמיד בפני קור ורוח חזקה, דעתי נחושה בדרכי אל חוף הים ומרגיש את הקור חודר לתוך עצמותיי. הרוח מתעצמת מאלצת אותי לכפוף ראשי ולאפשר לה לעבור מעלי ולא דרכי, לעיתים אני מרגיש שעדיף לי לעצור ולעמוד כשצידי מופנה אל הרוח ולא רוחב כתפי, שאם לא הייתי כבד משקל כל כך היתה הרוח נושאת אותי, כאילו הייתי חפץ שהפך למיותר משלא נשא חן בעיני משליכו ונשאר לחסדי הגשם והרוח הכלבים המשוטטים וגלגלי המכוניות.
אני לבדי ברחוב הפונה אל הים. אני מהדק את כובע הגרב על אוזני ומושך את שרוכי כובעו של המעיל כדי לאטום בפני הקור. שיני נוקשות. אני מרים ראשי כדי לאמוד את המרחק שעוד נתר עד חוף היום ורואה כי התקדמותי בכיוון ולמרות המאמץ אינה נושאת פרי בקצבה ומחשבות לנסיגה עולות במוחי אך אני מבטל אותן מיד. מטרה שמתי לי היום, להגיע אל קו המים ולראותו בקצפו ובזעפו.
אמש התעוררתי מעט אחר חצות ופניתי להטיל את מימי. חלון חדרי שלא היה סגור היטב השמיע שריקה כשהרוח חדרה דרך הסדק הפתוח. משפתחתי אותו נשמעה חזקה נהמת גלי הים המכים בחוף בעוז. ריח המלח היה חריף באופן קיצוני דבר שאינו רגיל ברחוב בו אני גר למרות שמביתי ועד לים שטח באורך של כשבע מאות מטרים שאינם בנויים, ואלו חולות שמכוסים במיני סוגים של ערבה, בצמח היהודי הנודד. ברובו של השטח חיים גם בעלי חיים כחוגלות ושועלים.
אני ממשיך להלחם בעוצמת הרוח מולי כמו שאני משתדל לעשות מול רצונותיי הנחלשים לאחרונה ומשתדל לא לוותר לרוח החזקה ולעצמי. וכאילו הרוח החיצונה אינה מספיקה בעוצמתה ובהעצמת הקור סביבי והרוח הפנימית מתפתלת כדי להמשיך ולהתמיד בדרך אל הים, החל ניתך ארצה מטר חזק בעל טיפות גדולות באופן שאינו מאפשר בריחה לצד כלשהו. הרוח החיצונה והחול חורצים חריצים בפני, הרגשתי שאני נשרט. הרוח הפנימית חורצת בנפשי חריצי התחזקות והתמדה. הרכנתי שוב את ראשי וחיזקתי את אחיזתו של כובע המעיל לצווארי. הגשם ניתך ארצה בעוצמה והתחושה היתה כאילו אבני חצץ נופלות עלי מלמעלה ואין גואל. עתה גם ירכי רטובות והכפפות אותן לבשתי ספוגות בגשם אף הן.
אני מאמץ יותר את רגלי ואת נשימתי. במשך מספר דקות מכה הגשם בעוצמות שונות ובכיוונים שונים ולא משאיר תפר או רוכסן במעיל אותו לא חדר והביא את קרירותו לתוך חום גופי המתפוגג לכל מגע של רטיבות נוגעת. אני חוצה כבישים וכרעב בולס את המרחקים בנחישות ושם יהבי על אוזניי שתשמענה כלי רכב מתקרבים ושם פעמיי אל מגרש החניה הגדול שבחזית הים. נראה כי המגרש ריק ואין עוד משוגע בעיר שחפץ לראות את הים במזג אויר כה מטורף של רוחות במהירות משתנה וגשם בעוצמות שונות ומכיוונים שונים. אני חוצה את מגרש החניה ויורד במדרגות אלי הטיילת המרוצפת. איש אינו חולף בה או נראה בה. לא מקרוב ולא מרחוק. נעמדתי כדי להסדיר את הנשימה במסתור שנוצר מקיר ותקרה הבולטים ממבנה אחת מסעדות שעל החוף. עתה האוויר רווי חול וגשם ולא נראה סופו של עניין. החלטתי כי אני עוצר כאן, כשלושים מטרים מקו המים.
זמן קצר לאחר מכן, נכנסתי למסעדה מנסה לבהות ולהבחין בצורות שניתן לזהות באפלולית שבה. הבחנתי בברמן הלבוש חולצה לבנה שבהקה על רקע הקירות הכהים, מנגב את דלפקו בשמאלו ובימינו מחזיק ספריי ניקוי . "כנס ותסגור," הוא אומר, "תסגור את הדלת," הוא חוזר ואומר בתקיפות, "החול מצליח להיכנס עד לכאן בסיועה האדיב של הרוח המזוי...ת הזו " אומר הוא בהתמרמרות. "כן," אני משיב וסוגר את הדלת, "חודרת היא הרוח לכל מקום ואין שום הגנה נגדה", ונפנה לעבר הדלת הסגורה מאחורי כדי לפשוט את מעילי ולנער מעליו את שיירי החול הלח שעליו.
"יש תה ?", אני שואל בכמיהה, "בטח" הוא עונה קצרות ומוזג כוסית מבקבוק עם פיה. "קח, תשתה קצת מזה ותתחזק לפני שאתה מתיישב ליד האש להתחמם" הוא אומר ומגיש לי את הכוסית שבתוכה נוזל צהבהב "כן אך מה זה ? " אני שואל," והוא כלאחר יד משיב ," שתה, שתה, זה כמו תרופת סבתא" הוא דוחק בי ומגיש לי את הכוס קרוב לידי. נטלתי את הכוס והעריתי את המשקה לפי ללא מגע עם שפתי, הישר אל הלוע. הנחתי את הכוס הריקה על הדלפק בקול נקישה רמה. "מלא, מלא" אמרתי והרגשתי בשריפה המתהווה בתוך תוכי. כוחו של המשקה החריף והתענוג בשתייתו היא בשריפתו במערכת העיכול ובחזה. הברמן מילא שוב את הכוס ואמר "מיד התה יהיה מוכן, כמה סוכר ?" שאל והעביר לי את הכוס בדחיפה וגלישה על הדלפק. סימנתי לעברו שתים באצבעותי כשהכוס נעצרה ליד המאפרה משמיעה צלצול נקישת זכוכיות. לקחתי את הכוס ואת תוכנה לגמתי לאיטי מתענג על כל לגימה קטנה. הרגשתי שהחום מתפשט בתוכי ונפניתי לשבת בכורסה ממול הקמין.
בהיתי באש המרצדת מולי ושלהבותיה המתרוננות במכלול האש שרות את שירן החרישי. עצמתי את עיני ופשטתי את רגלי אל מול האש. מתחמם. ברקע התנגנה לה מוזיקת חלילים אירית בורה חרישית שמאפשרת לשמוע את המחשבות. בין הצלילים שמעתי גם את הברמן ממלמל דבר מה ואת צעדיו המתקרבים. מהצלילים החרישיים של כפית בפגישה אישית עם זכוכית, ומהניחוח המתפשט הבנתי כי הניח לידי את כוס התה. לא העברתי במחשבותי קיום ואף לא לדבר גם קטנטן פרט לעצמי ולאש הלוחשת מולי תוך שאני נכנע לתחושת החום הפנימית שבי והחיצונית העוטפת אותי.
אל קצפו של הים עוד אגיע. אלו רק שלושים מטרים ממני שמפרידים בינינו.
רגעים מיוחדים.
לתת לבגדים שעליך להתייבש. לתת לעצמך את החופש ליהנות. לוותר על קצפו וזעפו של אחר אלא אם הוא הים או על קצפי וזעפי שלי. לעבור מסע ייסורים כדי לרפאו.
חורף אישי. זמן מופלא לרגיעה.
כל הזכויות שמורות © למשה ר. אזובי
