אני חושבת שבאי הזה אני מתחברת למהות האמיתית של הזהות שלי. תחת השמש הצורבת והמלחים שמורגשים באוויר.מי הים הצורבים זועקים על קיומם בטורקיז נעים, ואני בת ים קטנה כזאת, יודעת שמצאתי את הבית. באי היווני הקטן הזה, שיש בו כמה בתים לבנים שממוקמים בצפיפות, והבתים עולים אחד מעל השני, ועולים... יש כאן גם כנסייה אחת, וכמה דוכנים של מוכרי אוצרות ים. צמידי הצדפים הם הדבר הכי יפה שראיתי בחיים. במקום הזה אני מבינה מה הוא סוד החיים. לא שאני יודעת להגדיר אותו, אבל אני מריחה אותו בין המליחות באוויר, ומרגישה אותו בתוך החום העוטף, ורואה אותו תחת אור השמש הצורב. ומחייכת כשאני מבינה איך שכל אלה קלועים בצמיד צדפים שקנית לי אתמול. כמעט שכחתי שאתה לידי, קורא את הספר שאמרתי לך שכדאי שתקרא, ועכשיו אתה מתלהב בדיוק מאותן מילים. "באיזה חלק אתה?" אתה הפנת את ראשך מהספר, אלי, ויצאת בהתפשרות מהריכוז הרגוע ומעלה הגיחוך שלך, (סתם כי זה מצחיק אותי לראות מישהו מרוכז וחצי-רדום בו זמנית), "בחלק שהם חולפים אחד על פני השני ברחוב, ואף אחד לא מסב את הראש לאחור, ואחרי שתי דקות ז'וליאנה נעצרת, ומבינה שעכשיו חלף על פניה "סוד ותשובה", כמו שהיא קוראת לזה... אז היא מנסה ללכת לאחור" תיאור פשוט ותמים, זה הילדון שאני אוהבת, את הקטע הכי חשוב בספר הוא מתאר בקצרה, בהתנשאות וביישנות מעורבת, ובמילים קסומות.
ברגע שהשמש העירה בצורה מדויקת על העיניים שלך. הבנתי שסימנתי את כותרת הקטגורייה "אושר" תחת מרקר צהוב זרחני במיוחד. עכשיו העיניים האלה שלי, למשך ימים שלמים, למשך חיים שלמים. כל מה שיש לי אלו מחשבות על השתנות צבעי הטורקיז-כחול שחיכיתי להם שנים.
"על מה את חושבת?" הרמת גבה שאני זוכרת בעל פה, חייכת בחיוך לא ישר, והנשמה שלי צרחה. "בדרך כלל אני לא מתרגמת מחשבות למילים, אלה בעיקר רגשות. אם הייתי צריכה להסביר לך מה אני חושבת הייתי כותבת לך סיפור שלם". חייכתי אליו חיוך שומר סוד, והוא שאל למה אני נראת עצובה. אמרתי לו שאני תוהה אם הוא היה מסוגל להתמודד עם העוצמה של הרגש שלי כלפיו. והוא אמר ש"אם בן אדם זוכר במשך שנתיים מה מישהי לבשה, ואיך הוא פגש אותה לפגישת מבטים מהירה ברחוב הבונים, כשהם עוד לא ידעו אחד על השני יותר משם ונגינה, אז גם לו יש עוצמה לא קטנה, ועוד כל זה קרה לפני שש שנים!." ככה הוא מדבר, בחצאי מילים, בסלנג, ובתיאורים ציוריים, באדישות אצילית, ומשחיז מילים גבוהות. מכל זה הוא בנוי, ממחשבות וגינונים גבוהים, ומסלנג והליכה חסרת כיוון על פני הרחובות, מנסיון להראות טיפוס עממי, ובו בזמן כל הנסיכות נשפכת מהתנועות הנינוחות שלו. ויש בו גם הפתעות של משפטים חכמים, והתעניינות במהות החיים, והוא מוסיקאי בנשמתו. אבל על פני כל זה, הוא נראה בפני המביט במבט ראשון כיצור חסר תוכן, שמסכם את מהות חייו בעלי גראס. אבל זו רק החולמנות הטבעית שלו, והוא חושב שלכל אחד בעולם יש בועה משלו.
ידעתי שנתחתן. ידעתי שאם הגעתי למצב בו חיברתי אותו אלי, לא יהיה באף אחד מאיתנו שמץ של חרטה. הוא חיפש גראס אבל מצא קוקאין. ואני ידעתי כבר מאז כתה ח', שתופעת ההתמכרות לסם והאהבה שלי כלפיו, זהות בכל הגדרותיהן.
"נו את באה? אנחנו תמיד מאחרים!!", שלחתי אליו מבט זועף,אך משועשע, "אה כן, ובגלל מי איחרנו פעם קודמת??" הוא גלגל את העיניים ואמר לי ש"מצידי לא הייתי קובע בכלל שעות עם אנשים כי אני, לא באלי בטוב כל הקטע הזה של דקות ושעונים" אז צחקתי ואמרתי לו ש"אם אתה מכיר איזה אזור כזה בסביבה בוא נעבור לגור בו..". "יאללה!" הוא התחבר להצעה שלי כאילו שהיא אמיתית, אז סיימתי למרוח מהר את האיילנר, חייכתי אליו חיוך ממזרי והכרזתי "רואה?! ניצחתי! לקחה לי בדיוק עוד שניה למרוח את האיילנר, ובינתיים לא כעסת עלי והתחלת לתכנן את המסע שלנו, למקום שאין בו את ה"קטע של דקות ושעונים". טוב טוב, אמרת והנהנת עם הראש והיד, בואי כבר, אנחנו תמיד מאחרים..."אל תתחמק! שתיים אפס לי!" הקול שלי הדהד בחדר המדרגות אחרי שהוא כבר יצא מדלת הכניסה, והגיע לקומת היציאה.
כשהוא יושב או שוכב, תמיד יש בו את ההתעגלות הזאת. אם הוא יושב,או נשען, או אפילו סתם מתהלך, אז היד שלו נחה ברכות על כל משענת מזדמנת, אפילו אם משענת כזו לא קיימת,היד שלו מתעגלת. וגם אם הפנים שלו יביעו לחץ או כעס, או כל רגש אחר, אני אדע שהיד שלו תמיד מתעגלת, כלומר, אני תמיד מכירה אותו. ותמיד רק אני מסוגלת להבחין בפרט הקטן שלו,שמייצג את השלם. בהבדל הקטן שלו, מכל שאר אנשי העולם...
"כן בסדר! אני באה!"צעקתי בעצבנות אמיתית, כשתמיר אמר שהוא לא מבין מה יש לי, ולמה אנחנו תמיד צריכים לאחר, גם אם אנחנו יכולים להגיע בזמן. דקלמתי לו שזה איזשהו חשבון לא סגור שיש לי עם הזמן והמרחב, ואני מתמרדת בו בדרכי השקטה. ידעתי שהוא בטח חושב עכשיו שאני קצת פסיכית. ידעתי שהוא לא מבין כלום. ולא ידע לעולם. ולא יקבל גם בעוד שלושים שנים סיפור שלם של מה שמתרחש בתוכי. כי הוא פשוט לא יבין. והוא פשוט לא ידע כמה אני מסוגלת לכתוב על קצוות שיער של מישהו שהוא בוודאי לעולם לא יכיר, שאהבתי לפני חמש עשרה שנים, שחלמתי שנתחתן, שנחיה חיים שלמים. אבל בחיים כמו בחיים,הסוף ידוע מראש. הרי סוף לא קיים באמת, אלה הדקות שמובילות אותנו להחלטות מתאימות למימדי המרחב והזמן הנוכחי. מישהו שם למעלה צוחק בגדול, וחושב, בכל דקה מחדש, "יחי ההבדל הקטן!".
כשתמיר מניח את הידיים על השולחן, הן מתיישרות. ונעות כאילו הן מחפשות מיקום משלהן, לשווא, הן לא נוחות, הן לא נחות. הוא תמיד עושה בשבילי הכל, ויש לו פשוט לב זהב. הוא רוצה לראות אותי מאושרת, בכל נשמתו, רוב הזמן אני לא מבינה איך זה יכול להיות. וכנראה שלעולם לא אבין.
אני חושבת שקצוות השיער הבלונדיות שנמצאות מעל המצח השזוף שלך,ומתמצתות בעדינות את הרעמה הרכה והקצרה שמאחור, הן סוג של נס קיומי. מתי לאחרונה ראית בן אדם מחייך חיוך מוקסם רק כי הוא ראה קצוות שיער בלונדיני? יכולתי לכתוב פסקה שלמה רק כדי להסביר מה אני רואה כשאני מסתכלת על השיער שלך. על הבלורית המתחכמת שמופיעה כשאתה שוכח להסתפר, ועל הצורה שבה הפאות שלך שומרות אותך במין בועה בלתי נראית, של רוגע, ונחת, וחיבור שקט לחיים.
כמובן שהסברים על המבט שלך היו גוזלים ממני לפחות שתי פסקאות. והיום הבנתי למה כבר הפסקתי לכתוב שירים לאחרונה. בכל המשפטים המרומזים וההמקושטים, היו משמעויות אדירות עבורי, אבל הקוראים מהצד לעולם לא יוכלו להבין בעזרת כמה מילים רומזות,מה החלק הכי קטן שמרכיב אותך, כמו קצוות שיער, מהווה עבורי.
ועל זה אני מנסה לכתוב, בלילה חורפי, כשהשעה לישון הגיעה כבר מזמן. על הפרטים הקטנים.
